ללא טיפת בושה

רובי ריבלין נשיא המדינה מנסה לעשות את הבלתי אפשרי וספק אם זה ניתן בפוליטיקה, שהיא אומנות הבלתי אפשרי, להגיע לממשלת אחדות לאומית, כשנתניהו וגנץ סוגרים הסכם רוטציה, ונתניהו לא מכהן ראשון כראש ממשלה. זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית לחלוטין, מה גם שכחול לבן נכון לשעה זאת, לא מתכוונת לשבת באותה ממשלה עם נתניהו. קדמה לפגישה בין נתניהו וגנץ במשכן נשיא המדינה, פגישה בין ליברמן לגנץ. גנץ הוא זה שהתקשר, וליברמן הוא זה שנענה להצעה. המעניין שהשניים תיאמו בדיוק את אותה תגובה שתתפרסם בסיום הפגישה בחשבונות הטוויטר שלהם, ושניהם כתבו באותו נוסח "זה עתה סיימתי פגישה עם יו"ר ישראל ביתנו ח"כ אביגדור ליברמן (כליברמן כתב שהוא סיים זה עתה פגישה עם יו"ר כחול לבן), החלפנו דעות ורשמים. במידת הצורך נדבר שוב בהמשך". הפגישה, שהסתיימה ככל הנראה ללא החלטות אופרטיביות, שימשה לא רק זרז עבור ליברמן כדי להביא לפגישה של השניים עם נשיא המדינה, היא שימשה גם סיבה מצוינת להכניס ללחץ את ראש הממשלה נתניהו, שלא יכול היה להתעלם מההתקרבות בין ליברמן לגנץ. ליברמן כבר התבטא בעניין יותר מפעם אחת, והבטיח לציבור ש"ישראל ביתנו תעשה הכל על-מנת לכפות על שתי המפלגות הגדולות הקמת ממשלה ליברלית רחבה". לדעתו של ליברמן, מה שמפריד בין הקמת מפלגה כזו לבין בחירות חדשות הוא ויכוח ילדותי בין נתניהו לגנץ מי יכהן כראש ממשלה ראשון. ליברמן מצפה שהנשיא ריבלין יוביל מהלך שהוא לא פשוט, מכמה טעמים. ישראל ביתנו חזרה ואמרה שלא תשב עם נתניהו בשום מצב. נתניהו מבחינתו לא יכול לוותר על האפשרות להיות ראשון בסבב כזה, אם יושג בעתיד, בגלל ההתנהלות המשפטית נגדו, ולגנץ אין סיבה להיות שני. במקרה של הקמת ממשלת אחדות שתכלול את שני הגושים הגדולים, ליברמן מצפה שזה ייעשה ללא המפלגות החרדיות שנתניהו מחויב להן, למרות שבהודעה שפרסם ליברמן הוא גילה פתאום גמישות, וכתב שהוא מבקש להדגיש ש"המפלגות החרדיות הן לא יריב פוליטי ולא אויב", בעוד שהרשימה המשותפת שהמליצה על גנץ, היא לדעתו "גיס חמישי שמנסה להרוס אותנו מבפנים, והמקום שלהם בפרלמנט ברמאללה ולא בכנסת ישראל". בכך אותת ליברמן אולי על גמישות מסוימת לשני הצדדים. על מפלגות ערביות אין מה לדבר, אך המפלגות החרדיות הן לא יותר מיריב פוליטי. בפגישה אצל נשיא המדינה נראו ראשי המפלגות הדתיות לחוצים, וקבלו בפני הנשיא על כך שהן מוחרמות. כיוון שיש לצדדים עוד זמן רב, ההערכה היא שאם יסגרו דברים, זה ייעשה רק ביממה האחרונה, לפני שהמועמד שיקבל מהנשיא מנדט להקים ממשלה יצטרך לחזור אל הנשיא ולדווח לו האם הוא הצליח במשימה.

מירי רגב חושבת כנראה שבני גנץ שכח מה היא אמרה עליו. אחרת קשה להבין את הפנייה הסחבקית שלה בציוץ בטוויטר, כשהיא מרשה לעצמה לפנות אל בני גנץ בשמו הפרטי, כאילו מדובר בחברים משכבר הימים ולהטיף לו מוסר. השרה רגב פונה לגנץ בנימוק ש"זה לא הזמן לפסילות וחרמות, זה הזמן לשים את האגו בצד". ומי כותבת את זה לגנץ? מלכת האגו רגב, שאין לה גבולות. רגב לא מסתפקת בכך, וכותבת לח"כ גנץ: "פסילתו של נתניהו והשותפים הקואליציוניים שלנו כמוה כפסילה של חצי עם". ואז היא מחדדת את כוונתה: "זה מעשה לא דמוקרטי מצדך. בוא תעשה מעשה, תגלה אחריות, ותיענה לקריאת ראש הממשלה נתניהו. אל תגרור אותנו לבחירות בפעם השלישית. נעבוד יחד למען עתידה של מדינת ישראל". לי יש ספק גדול אם ח"כ גנץ, יהיה מוכן לעבוד אי-פעם עם מירי רגב, וספק גדול עוד יותר אם הוא היה רוצה לראות אותה על יד שולחן הממשלה, לו הייתה מוקמת ממשלת אחדות. אני משוכנע שרגב היא האחרונה שגנץ מוכן לשמוע ממנה עצה או להתייחס אליה ברצינות. רגב, שהצליחה במערכת הבחירות הנוכחית לחצות את כל הקווים, כינתה את גנץ "לא אפוי", וקבעה שהוא "נמצא בחרדה ובפאניקה, מעביר חולשה ובקיצור פרנואיד". ואם האבחנה הזאת לא מספיקה, גנץ לדעתה הוא "הוא חסר יכולת ומתפרק". זה השותף שרגב מחפשת? העיתונאית טל שלו מ"וואלה" חשפה לפני שבעה חודשים, שתגובה פומבית של יועצה הקרוב של מירי רגב, אלי סבתי, בעמוד הפייסבוק של בני גנץ, חשפה את הקשר בין לשכתה של רגב לבין נאוה רון ג'יקובס, ישראלית שמתגוררת בניו-יורק. ג'יקובס העלתה אז פוסט בפייסבוק, ובו טענה שגנץ חשף את עצמו בפניה, כשהייתה תלמידה בת 14 בכפר הירוק, כששניהם למדו יחד בכפר. בעקבות הפרסום הגיש גנץ נגד ג'יקובס תביעת לשון הרע בסך 500,000 שקל. האם זה אותו גנץ שרגב רוצה אותו עכשיו כשותף שלה, או שלחלופין היא תהיה שותפה שלו? כנראה שאין גבול לציניות ולהתבזות של רגב, שמוכנה לעשות הכל ובלבד שתרצה את ראש הממשלה, ותבטיח את מקומה ליד שולחן הממשלה גם בממשלה הבאה, אם יקים אותה נתניהו.

אסף רוזנברג, בעבר הממונה על המשמעת בשירות המדינה, הוא איש ירא שמיים שחובש כיפה. זה לא הפריע לו להפוך את סגניתו לפילגשו, בתקופה שהוא שימש בתפקיד הרגיש של מי שאחראי על המשמעת בשירות המדינה. נזכרתי ברוזנברג בעקבות פסק הדין של ניצב ניסו שחם, מי שהיה מפקד מחוז ירושלים במשטרה, נהג בדרך דומה, ושילם על כך את מלוא המחיר. רוזנברג, למיטב ידיעתי לא שילם את המחיר הנדרש, למרות שהיה האחראי על המשמעת בשירות המדינה, והיה אמור לשמש סמל ודוגמה לעובדי השירות הציבורי, אבל בחר לצפצף צפצוף ארוך על כל החוקים והנהלים. שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מרים דיסקין, קראה את ההחלטה בעניינו של ניסו שחם, שעליה חתומים גם השופטים גליה רביד ורענן בן יוסף, הזכירה שהשוטרות היו כפופות לשחם, והוסיפה: "הן לא פגשו אותו במקום ניטרלי ושוויוני, אלא במסגרת עבודתו, כשהכול סרים למרותו - הרכנת ראש של הכפופים והשלמה מאולצת להתנהגות מינית מצד בעל הסמכות". דיסקין לא הסתפקה בכך וציינה כי "בית המשפט המחוזי קבע קביעה נורמטיבית, שלפיה קצין בכיר שמקיים קשרים מיניים עם שוטרות הכפופות לו, מבצע עבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים, הפוגעת פגיעה קשה ומהותית באמון הציבור, במשטרה ובמערכת אכיפת החוק כולה - כך ללא קשר לשאלה, אם הוא עבר עבירת מין במסגרת קשרים אלה או לא". הדברים הקשים שמשמיע בית המשפט המחוזי, בעניינו של ניסו שחם יפים גם להתנהלותו החמורה של אסף רוזנברג, שהפך את סגניתו עו"ד אילה ליפץ-הוניגמן למאהבת שלו, גם אם הדברים נעשו בהסכמתה. רוזנברג, שהיה אחראי על טוהר המידות בשירות המדינה, היה מוכר כמי שתאוות הכוח ורדיפת הפרסום שלו לא ידעו שובע. הוא עטה אז על עצמו את גלימת שומר החוק והמוסר, ויצא לצוד את מי שעל-פי תפישתו לא עמדו בכללים המחמירים של שירות המדינה, כשלצדו ליפץ-הוניגמן, עורכת דין באגף המשמעת, שלימים הפכה לסגניתו ולפילגשו, או אם תרצו למאהבת האישית שלו. העובדה שרוזנברג וליפץ-הוניגמן, היו נשואים לבני זוג אחרים, ועל ראשו של רוזנברג כיפה, לא הפריעה לאהבה של זוג הנואפים לפרוח במשך תקופה ארוכה. כמו גם העובדה שליפץ-הוניגמן, הייתה כפופה ישירות לרוזנברג, שמתוקף תפקידו היה אחראי על קידומה המקצועי. מעשה כזה, לו היה נעשה על-ידי כל מנהל בכיר אחר בשירות המדינה, היה מביא מיד את שני "שומרי הסף" לדרוש את השעייתו מיד, בטענה שהוא אינו נוהג על-פי אמות המוסר וכללי המשמעת של שירות המדינה, אבל הממונה על המשמעת והמאהבת עשו כרצונם, וצפצפו על הנהלים והחוקים שהם היו ממונים על אכיפתם. אם חשבתם שדין אחד לכולם, אתם טועים טעות קשה. בית המשפט בחר להחמיר עם ניצב ניסו שחם, בעוד שהסדר הפרישה שהושג עם אסף רוזנברג לא עמד באותם קריטריונים, למרות שלדעתי רוזנברג, כממונה על המשמעת בשירות המדינה וכמי שהיה אחראי על אכיפת הנהלים והחוקים, היה מחויב להקפיד על שמירת החוק לא פחות משחם, ולהוות דוגמה אישית לעובדי המדינה. חשוב לזכור, שרוזנברג הוא זה שהעמיד לדין משמעתי עובדי מדינה רבים, ופגע במטה לחמם, בדיוק באותם סעיפים שאותם הוא הרשה לעצמו לדרוס ולרמוס ברגל גסה. כשנודע לרוזנברג כי המעשים החמורים שעשה נחשפו ברבים, הוא לא היסס לפנות למשה דיין, שהיה באותה עת נציב שירות המדינה, ולדרוש ממנו שלא להביא את המידע החמור לידיעת אחרים ולא לפרסם אותו. אחרי פרישתו פתח רוזנברג במסע דילוגים בין העיתונים הארץ, גלובס ואתר האינטרנט "דבר" של ההסתדרות, כשהוא תורם להם את הגיגיו ואת פרשנותו המשפטית. מה שמלמד כי רוזנברג יכול להיות פרשן מבלי שהבושה תעצור את תאוות הפרסום שעדיין זורמת בעורקיו. [גילוי נאות: בעת שהייתי מנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון, הגעתי להסדר טיעון על אמירה לא ראויה עם אגף המשמעת של נציבות שירות המדינה]

רשות שדות התעופה מפרסמת בעיתונים מודעות ומבטיחה לנו - שודרגתם. הקמפיין הפרסומי החדש נועד לשכנע אותנו להעדיף טיסה לאילת על פני נסיעה במכונית. מאז סגירת שדה דב, חלה ירידה של 23 אחוזים במספר הטסים לאילת, ובבתי המלון ואתרי התיירות בעיר מורגשת ירידה במספר הנופשים. במודעה הגדולה שנפרסת על עמוד שלם, מבטיחה לנו רשות שדות התעופה, שהיא משפרת ומייעלת את כל מערך השירות והתחבורה בטיסות לאילת וחזרה. הרשות מבטיחה לנו עשרים טיסות ביום מאילת וחזרה בשני הכיוונים, עדיפות בבידוק הביטחוני, מוניות במחיר מפוקח על-ידי משרד התחבורה, הטבות לטסים מאילת למרכז לקבלת טיפול רפואי, קווי תחבורה ציבורית מנמל התעופה רמון וחזרה, ואפילו "שאטל" חינם למרכז תל אביב, ישירות מהמטוס, בתנאי שנבוא עם כבודת יד בלבד. נקרא שוב את המודעה ונראה מה חסר לנו כדי שרשות שדות תעופה תשכנע אותנו שהעסקה כדאית. יש 20 טיסות, יש הטבות לחולים, יש אפילו חנייה חינם לשלושים ושש שעות, בנמל התעופה רמון, אבל מה אין? אין חנייה שהיא משתלמת בנמל התעופה בן-גוריון. למה עובדים עלינו בעיניים? מי שיגיע בטיסה מתל אביב לנמל התעופה רמון, לא זקוק להטבה של חנייה חינם לרכבו הפרטי. לעומת זאת, תושב אילת שטס מרמון לתל אביב, יזדקק לעיתים תכופות לחנייה חינם של הרבה יותר משלושים ושש שעות. בנמל התעופה רמון יש מגרשי חנייה עצומים שמרביתם ריקים, למה לא לאפשר לתושבי אילת שטסים למשל לחו"ל, חנייה ממושכת יותר ללא תשלום כפיצוי קטן על סגירת שדה דב? מי שנוחתים בטיסה מאילת לנתב"ג רק עם מטען יד זוכים בהסעה חינם למרכז תל אביב. אבל מי שמעדיפים להשאיר את רכבם הפרטי בחניונים של נתב"ג כשהם טסים לאילת, ייאלצו לשלם 16 שקלים לשעה הראשונה, ושלושה שקלים לכל רבע שעה נוספת, או 80 שקלים ליממה. אם תחנו מעל 24 שעות, תשלמו 40 שקלים ליממה, ועבור כל שעה נוספת תשעה שקלים. אם תחנו ביום האחרון 23 שעות תיאלצו לשלם 80 שקלים, אלא אם כן תעדיפו להמשיך לחנות עוד שעה, ואז תזכו במחיר ההנחה של ארבעים שקלים, מה שנקרא תחכום מהסרטים. חישוב פשוט. נסעתם לחמישה ימים לאילת תשלמו 200 שקלים, אם הגעתם למצב שחניתם בשדה יממה שלמה. חניתם פחות מיממה תשלמו על היום האחרון 80 שקלים. בקיצור, עושים קופה יפה על חשבוננו, שעלותה יותר ממחיר כרטיס טיסה לאילת. לא שדרוג ולא נעליים, מדובר במחירי חנייה גבוהים שלא ישכנעו אף אחד להגיע עם רכבו הפרטי לנמל התעופה בן-גוריון, כשהוא טס לאילת. בקיצור, מודעות ענקיות על חשבון הקופה הציבורית שאין בהן יותר מאשר אוויר חם. עובדים עלינו בעיניים.

בשנת 1949 הקפידו על שמירת שבת. המודעה מארכיון המדינה מאותה שנה מסבירה לרוחצים בחוף ימה של תל אביב, כיצד ראוי לנהוג אם מתכוונים לבוא לים ולשכור מה שנקרא אז כיסא נוח, מבלי לחלל שבת. החוף של תל אביב היה פופולרי מאז ומתמיד. קבלנים זריזים הציבו כסאות מנוחה על החוף, וגבו תשלום תמורתם. אבל איך מתגברים על עניין התשלום, שהרי אין משלמים בשבת. קבלני הכסאות היצירתיים, שלא רצו להפסיד את קהל שומרי השבת, הגו רעיון שבו לא יפסידו לקוחות, הקהל לא יחלל שבת, והם יוכלו להשכיר כסאות ולהרוויח. איך עושים את זה? פשוט מאוד. רוכשים מראש מלאי של כרטיסי שבת אצל הקבלנים ובכמה חנויות מורשות, ונהנים כלשון המודעה מ"האוויר הצח והקריר שעל שפת הים".