בחולון, כן דווקא בחולון, הושקה תערוכה מיוחדת, המוקדשת כל כולה לקבוצת כדורגל, ולא סתם קבוצה – אלא בית"ר, ולא סתם בית"ר – אלא ירושלים. מותג כדורגל ישראלי שאין מרגש ממנו. תערוכה שמשולבים בה ספורט, תרבות ונוסטלגיה. ואיזה עיתוי: 24 שעות לאחר זכייתה של בית"ר ירושלים בגביע הלוטו! מי שייסד את בית"ר, תנועת הנוער - הוא ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי. זה היה ב-1923, בריגה בירת לטביה. הוא ראה בבית"ר חיל החלוץ לצבא העברי שבדרך, אבל גם ידע משהו בכדורגל, אולי שיחק כששירת בגדוד העברי לפני מאה שנה. ההוכחה לכך היא המאמר שפרסם ב-1920 בעיתון הארץ, וכותרתו: חכמת כדור-הרגל! ז'בוטינסקי משתמש במשחק הכדורגל כהסברה למאבק המדיני, כדימוי לנבחרת שמתמודדת עם קבוצה יריבה וצריכה-רוצה לנצח אותה. לפני מאה שנה היריב היו האנגלים ששלטו בארץ, אותם הוא מתאר כמי שיצא להם שם טוב של ספורטאים וג'נטלמנים. לאחר שהוא נותן להם מחמאה זו, מציע ז'בוטינסקי ליישוב היהודי להתמודד איתם בכללי המשחק של הכדורגל – ואני מצטט אותו: "הראשון מחוקי המשחק הוא לבעוט בכדור, לבעוט בחוזקה, לבעוט ולא להחטיא. אם אתה במקום לבעוט, תתמהמה ותשתהה ותדבר מחמאות לכבוד בריטניה הגדולה, ארץ היושר והצדק וכו' – לשווא תקווה שגם היא תעשה כמוך. להפך, היא תמשיך לשחק את המשחק כתיקנו ותיכנס לתוך שדך. ואז, אם תישא קולך בבכי בכדי להתאונן, לא דברי נחמה תשמע מפיה, כי אם לקח לעתיד – בעט! Kick!". בקיצור בכדורגל, כמו בפוליטיקה או בדיפלומטיה, תמיד יש לבעוט ולהעביר את הכדור למגרש של היריב... בשנות הארבעים, בעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי, היה כתב ופרשן ספורט ופרשן מן הידועים באותה תקופה, ושמו ליפא לויתן. ב-1941 הוציא איגוד השופטים דאז את ספרונו של ליפא – "משחק הכדורגל". נחום בית-הלוי האגדי כתב בדברי ההקדמה, כי "בספרו זה, אגב שאלות ותשובות, מעביר לפנינו ליפא לויתן את החוקה על סעיפיה ותכניה". בספר 437 שאלות ותשובות, החל מהשאלה, "מה צריכה להיות צורתו של שדה המשחק" וכלה בשאלה: "ממתי ייחשב הכדור במשחק במקרי הבעיטות השונות והזריקות?" מהיכן יש לי את הספרון המקסים הזה? - מאבי ז"ל, שלו מקדיש אותו ליפא במלים אלה: "לידיד הספורט העבר, לאב"א אחימאיר היקר, בידידות רבה, ליפא לויתן". ואם כבר הזכרתי את אבי, הדבר מתקשר לראשיתה של בית"ר ירושלים, ב-1936, אותה ייסד, התחיל מפקד קיני בית"ר בירושלים – דוד הורן. לפני 12 שנה הוציאו שלושה עיתונאים, מאיר גבאי ז"ל ויבל"א רון עמיקם ורוני דיאון, במשותף, ספר אלבומי, וכותרתו: "אני אוהב אותך בית"ר, תולדות בית"ר ירושלים", כאשר על הכריכה, איך לא – תמונת שתי אגדות הכדורגל של בית"ר ירושלים, אורי מלמיליאן ואלי אוחנה, מלכי השערים בכל הזמנים. דוד הורן, כך מסופר בספר המלבב הזה, היה חבר במחתרת האנטי-בריטית הראשונה, "ברית הבריונים", שאותה ייסד אבי. הוא השתתף בהורדת הדגל הנאצי מעל הקונסוליה הגרמנית בירושלים, במאי 1933, וישב בתי הכלא הבריטיים. כעבור שלוש שנים – ואני מצטט מן הספר, החל דוד הורן "מלקט צעירים אידיאליסטיים, שכוחם במותנם ורוח ניצחון מפעמת בקירבם, מתוך כוונה להקים קבוצת כדורגל, שתוכל להתחרות בקבוצות היהודיות, הבריטיות והערביות בעיר. ספק רב אם אותם ימים יכול היה הורן לשער, כי הניצוץ הראשון שהצית, יהפוך במרוצת השנים ללהבת ענק. תחילה קראו לקבוצתם בשם 'מנורה', אחר כך טרחו לשנות. וכך בבית אבן קטן בקצה רחוב החבשים, קמה לראשונה קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים"... בנימה אישית: כדורגל – זו התמכרות, בית"ר – זו התמכרות כפולה. קשה לי להסביר, אך מאז שאני זוכר את עצמי, רק בית"ר, ובעיקר – ירושלים, עם כל האכזבות, התיסכולים וההישגים. עניין שברגש. אודה על האמת, לא כל כך ביקרתי במגרשים כמו שעקבתי ואני עוקב, בדחילו ורחימו, אחרי משחקי הקבוצה ותוצאותיהם, בטלוויזיה ובאינטרנט. מה שנקרא – אוהד מרחוק. אבל עם כל הלב. הדבר הלא-רציונלי הזה קשור עם אידיאולוגיה לוהטת, בית"רית, כשם שקבוצות הפועל ייצגו את האידיאולוגיה הנגדית, הסוציאליסטית. היריבות הפוליטית גלשה למגרשי הכדורגל. ימקא מול באסה. לא קשה לנחש איך הצביעו בבחירות קהל האוהדים הנלהבים בטדי, ומה הצביע רוב האוהדים בבלומפילד... צריך לברך את הבעלים של בית"ר ירושלים, משה חוגג, שנלחם בכל גילוי של גזענות בקרב חלק מן האוהדים – ואני מקווה שתופעות כאלה יבוערו כליל בטדי ובשאר מגרשי הכדורגל. אם יצליח להחדיר לשחקנים ולאוהדים מעט מהמורשת הבית"רית, כפי שמכון ז'בוטינסקי, שיש לי הכבוד לעמוד בראשו, מחנך ומפיץ – ערכי לחימה, הקרבה, הדר, כבוד ליריב – מה טוב. סמל המנורה מחייב! לפנינו תערוכה מיוחדת, שמציגה כדורגל במיטבו, בהתלהבותו, בהגינותו, לאורך תקופה בת למעלה מ-80 שנה. כדורגל בית"רי! ברכת שנה טובה, שנת הצלחה גדולה לבית"ר ירושלים, שנת הישגים לכדורגל הישראלי בפרט ולספורט הישראלי בכלל.