עלילות 'פרס אופיר' ממשיכות לאשש את ההערכה שהכל פוליטיקה, וגם באקדמיה ובאיגוד הקולנוע יש פרוטקציונרים ואינטרסנטים רודפי טובות הנאה. במקום לבחור את הסרט הראוי ביותר בחרו את הסרט שלדעתם עשוי (או עלול) להיכנס לרשימת הסרט הזר הטוב באוסקר ההוליוודי: "ימים נוראים" של ירון זילברמן. הסרט מתאר את הימים שקדמו לרצח רבין, מנקודת מבטו של
יגאל עמיר.
זוהי בחירה אומללה בסרט שמעלה על נס מעשה נתעב של פושע ישראלי, רוצח ר"ה
יצחק רבין. הסרט לא היה צריך להיעשות כלל, כי מי רוצה לזכור את הרוצח הנתעב ועוד לתת לו צ'אנס להסביר את הרצח מזווית עיניו. אבל האקדמיה הישראלית חשבה אחרת ולא נותר לנו לחכות לראות איזה רושם הוא ישאיר על הצופים בעולם. אני אישית אמנע מלראות את הסרט. המציאות המרה הספיקה לי.
קונפליקט פוליטי אידאולוגי והנה זה פלא: סרט ישראלי "אסלי", "תל אביב על האש", נשלח לאוסקר על-ידי מדינה זרה - לוקסמבורג, שהייתה שותפה חשובה במימון ההפקה וצילומי הפנים התקיימו באולפנים בלוקסמבורג עצמה.
"תל אביב על האש" היה צריך להיקרא "רממאלה על האש", או כל עיר אחרת מלבד ת"א, שאיננה קיימת בסרט בכלל.
הכל נובע מהתסריט: הבמאי הפלשתיני סאמח זועבי, שכתב את התסריט עם דן קליינמן (לא מזכירים אותו כמעט), רקח כאן סרט בתוך סרט, ערבב ערבית, עברית ואנגלית, דיאלוגים שנונים על היחסים בין הישראלים "הכובשים" והפלשתינים "המדוכאים" (על-פי הסרט). הביקורת נבלעת אומנם בהומור בין השיטין ובשיח של הדמויות הפלשתיניות והישראליות, אבל נקל לזהות אותה, והיא לא תמיד נעימה לצופה הישראלי (אולי זו סיבת הצלחתו בעולם?).
הסיטואציה כאן קצת הזויה ולעיתים משעשעת. הקומדיה גולשת לפארסה כאשר המפקד הישראלי רוצה להשפיע על מהלך התסריט של הסרט הפלשתיני כדי שהצד הישראלי ייראה טוב, וגם כי אשתו ובני משפחתו צופים באותה סידרה הטלוויזיונית. המפקד אחראי על הכניסה לישראל דרך מעבר הגבול, וכאן עוד ביקורת על התנאים באותו מעבר גבול. המפקד מכניס את התסריטאי הפלשתיני ללא תור ובהמשך לוקח ממנו את תעודת הזהות שלו בלעדיה אין הוא יכול להיכנס לישראל, כדי שהלה יהיה מחויב לנתב את התסריט לפי התכתיב של המפקד הישראלי.
הרעיון של התסריט המקורי מאפשר פיתולים ושינויים בלתי צפויים בעלילה, וזו גם גדולתו. אבל הסוף נראה כמוצא בלתי הגיוני בעליל וגם ההנחה שהראש "המטורלל", לכאורה, של התסריטאי מאפשר כל כיוון שהוא, לא מניחה את הדעת. נראה כי תמו הטריקים באמתחתו והוא נאלץ לסיים את הסרט באקורד מאכזב ומופרך.
קונפליקט קולנועי בנוסף לקונפליקט הפוליטי, הסרט מעלה גם את הקונפליקט בין בעלי הכוח בעולם הקולנוע. המפיקים, השחקנים, התסריטאי, לכולם יש אגו וסיבות לשנות את העלילה לצורכיהם, השאלה מי ינצח? מי כאן בעל הזרוע? ראינו בעבר סרטים בנושא זה, בכל זאת, האפשרות שתסריט ישונה בעקבות מצב פוליטי וגחמה של גורם השולט במצב הפוליטי היא ייחודית לסרט זה.
המשחק של המפקד הישראלי (יניב ביטון) משכנע למדי במסורת "המפקד הישראלי הגששי" ( ראו גבעת חלפון), אך יתר הדמויות נראות מאולצות וקלישאיות, אולי בגלל שהן נאלצות לדבר בשפה שלכאורה אינה שפת אימם. השחקן הישראלי-ערבי יוסף ג'ו סוויד מגלם שחקן ערבי שמשחק מפקד ישראלי בסרט הפלשתיני. הוא מדבר כאן עברית עילגת במכוון ומשחקו מעושה. גם קייס נאשף, שחקן ערבי-ישראלי, המגלם את התסריטאי בסרט, משחק כמי שקפאו שד, במין נונשלנטיות, אך לאחר שהאיפיון הזה לא משתנה לאורך כל הסרט, הדבר משמים ומשעמם. על שתי הנשים בסרט חבל לדבר: שתיהן סטריאוטיפים מגוחכים ונלעגים.
הסרט כבר מוצג בארץ ובעולם וזוכה לאהדה ולאחוזי צפייה גבוהים, אולי בגלל ההיבט הקומי שלו. גם בארץ יש המסתייגים מהסרט עקב הצגת "הכיבוש" באופן שלילי, אז איזו תדמית הוא ישאיר על הצופים בחו"ל?
