יצירת מופת מרתקת וחשובה

לא כל ספר חשוב הוא ספר קריא. לא כל ספר קריא הוא ספר שסוחף לתחומים ידע שונים. ספר זה הוא יוצא דופן, ובצדק כותב עליו אריאל הירשפלד בדברי ההקדמה כי "הישגו [...] טמון בסגנונו של הספר הזה, המצליח לעמוד באתגר של לוקרטיוס: לכתוב ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה בדרך של יצירה סיפורית הנענית לכל תביעותיה של הסיפורת המשובחת: סחף סיפורי, אמינות פסיכולוגית, קול עז". נקודת המוצא היא בתקופת הרנסנס וגרינבלט כותב כי ניסה לגולל בספר "סיפור רנסנסי נשכח אך טיפוסי, הסיפור של פוג'ו ברצ'וליני שהחזיר לחיים את הפואמה על טבע היקום... רה - נסנס, לידה מחודשת של התרבות העתיקה... סיפורנו יספר אפוא כיצד העולם פנה למסלול חדש (עמ' כא' - כב'). מחד הספר הוא על "איש נמוך וחביב בן קרוב לארבעים, דרוך וחד", כמו גם על יצירה אותה "משך מן המדף בספריה כתב ביד נושן" (עמ' כ"ג), ומדובר לא ביצירה רגילה אלא כזו ש"הועתקה שוב ושוב לאורך מאות בשנים, אבל נשארה תקופה ארוכה עלומה לקוראים" (שם). גרינבלט הופך את סיפרו של פוג'ו לסיפור הרפתקאות מחד-גיסא, שאינו מבייש סיפור הרפתקאות נוסח אינדרה ג'ונס, אבל לא של ארכיאולוג אלא של "צייד ספרים" אינטלקטואל, שדרכו האישית הינה מרתקת בחשיפתו תקופת חיים מעניינת בנצרות ובעיקר במאבקים על כס האפיפיורות ובחצרה. מאידך-גיסא, היצירה הרומית היא בגדר תפנית פרדיגמתית בידע המדעי הן ביחס לתחום הפיזיקה והן ביחס למקומו של האדם בעולם מול האל. אנו גם למדים על מקומו של "הספר", כלומר הידע בתקופה העתיקה כמו גם בימי הביניים, כמו גם על צנזורה וחסימת ידע כמו גם על ספריות בתקופות שונות.

הספר כמקור ידע

בימי הבינים מי שידע קרוא וכתוב היו חברי הכנסיות והמסדרים ולצידם הפקידות של השלטון. "כל נזיר נדרש דעת לקרוא" (עמ' 14) והיו תקנונים במנזרים שהסדירו את הקריאה תוך פיקוח הדוק באשר "הכרח גמור למנות אחד או שנים מן הבכירים לסייר במנזר כשהאחים קוראים" (עמ' 15). אולם קודם לכן היה צורך ליצר ספרים, ומדובר בתקופה טרום הדפוס שחייבה כתיבת ספרים בכתב יד, מה ש"הצריך הקמה של בתי מלאכה שנקראו "סקריפטוריום" - סדנה שנזירים הוכשרו לשבת בה שעות ארוכות ולהעתיק ספרים" (עמ' 29). בראשה עמד ספרן המנזר, שהיה אחראי על אספקת הציוד הנדרש להעתקת ספרים. כשמדובר על ספרים הכוונה לעורות בעלי חיים, כש"הקלף המשובח ביותר, זה שהקל על חיי המעתיקים והופיע בוודאי בחלומותיהם הוורודים, נעשה מעור עגל" (עמ' 31). היצירות הקודמות שהיו כתובות נמחקו כש"הנזירים נעזרו לא אחת בסכינים, במברשות ובמטליות כדי למחות את היצירות הישנות - ורגיליוס, אובידיוס, קיקרו, סנקה, לוקרטיוס - ולכתוב במקומן את הטקסטים שהממונים עליהם הורו להם להעתיק" (עמ' 33). מדהים לדעת ש"אפילו המפורסמות בספריות המנזרים של ימי הביניים היו זעירות בהשוואה לספריות של העולם העתיק או לספריות של בגדד וקהיר" (עמ' 29). גרינבלט אף מקדיש מספר עמודים לספריה הענקית והמדהימה באלכסנדריה ולסופה, שבשיאה הכילה לפחות חצי מיליון מגילות פפירוס (עמ'95- 85). כסיפור הרפתקאות בהמשכים כותב המחבר על ספריה שנתגלתה בכפר נופש קטון בשם הרקולאנוס שחרב באסון העיר פומפי, ועל בעל הספרייה כמו גם על היצירה "טבע היקום" שהתגלתה מחדש בהרקלאנום 235 שנים אחרי שנחשפו בה מגילות הפפירוס (בעמ' 47-49 58-60, 66-67).

היצירות הרומיות

על אובדן עולם ההגות היווני רומי מעידה פסקת הפתיחה של הפרק הרביעי "שיני הזמן": "פרט לקטעי פפירוס החרוכים שנחפרו בהרקולאנום ומצבור אחר של פרגמטים שנתגלו בגלי אשפה בעיר המצרית הקדומה אוקסירינכוס, לא שרד מיוון ומרומא הקדומות ולו כתב יד מקורי אחד. כל הכתבים שהגיעו לידינו הם העתקים, מהם רבים הרחוקים מאוד מהמקור- בזמן, במרחב ובהקשר התרבותי" (עמ' 78). בהקשר זה מציין המחבר את אובדן יצירותיהם של "שני המייסדים הגאונים של האסכולה האטומיסטית, לאוקיפוס ודמוקריטוס, ורוב היצירות של אפיקורוס, היורש הרוחני שלהם" (עמ' 79, ועל אפיקורוס ראו הסקירה המעניינת בעמ' 68-73, ועל היחס לאפיקורסיות בנצרות עמ' 105 - 116). מול אובדן ההגות הרומית בולט ספר "על טבע היקום". מתברר שזהו טקסט שאינו קל לקריאה בהיותו "מחזיק 7,400 טורי שיר וכתוב בהקסמטרים - שורות לא מחורזות בנות שש הטעמות" (עמ' 200). ליבת הספר, התפנית, מצויה ברשימת הסיכום הבאה המובאת בשפת המחבר להגות לוקרטיוס: "כל הדברים עשויים מחלקיקים בלתי נראים... חלקיקי היסוד של החומר - " זרעי החומר"- הם נצחיים... אף שחלקיקי היסוד קיימים במספר אינסופי, מספר הצורות והגדלים שלהם מוגבל...כל החלקיקים שרויים בתנועה בריק הסופי... אין ליקום בורא או מתכנן... כל הדברים מתהווים כתוצאה מתפנית... התפנית - שלוקרטיוס מכנה אותו בלא הבחנה... היא תנועה שאין קטנה ממנה... ועדיין היא מספיקה כדי להתניע שרשרת אינסופית של התנגשויות. כל מה שקיים ביקום, קיים בשל התנגשויות האקראיות הללו בין חלקיקים זעירים... התפנית היא מקור הרצון החופשי... הטבע אינו מפסיק להתנסות. לא היה רגע מסוים שבו הכל התחיל, לא היה מעמד בריאה מיתולוגי... היקום לא נברא בשביל בני האדם ולא נסוב סביבם... לבני האדם אין שום ייחוד... אנחנו עשויים ממש מאותו חומר שממנו עשוי כל דבר אחר. האדם אינו נזר הבריאה כפי שהוא מדמה את עצמו... ראשית החברה לא הייתה תור זהב של שלווה ושפע, אלא במלחמת הישרדות פרימיטיבית... האומנויות התרבותיות - שלא ניתנו לאדם מידי מחוקק אלוהי, אלא שוכללו בסבלנות בידי מכלול הכישרונות וכוחות הרוח של המין האנושי - הן הישגים שראוי להתכבד בהם, אבל זו הייתה ברכה שקללה בצדה.... הנפש היא בת תמותה. נפש האדם עשויה מאותם חומרים שגוף האדם עשוי מהם... כאשר הגוף מת. כלומר, כשחומריו מתפוררים, מתה גם הנפש, שהיא חלק מן הגוף.... אין עולם הבא... לבני אדם אין אלא חיים על פני האדמה הזאת...כל הדתות הממוסדות הן אשליות שמקורן באמנות טפלות. האשליות הללו באות מכמיהות, פחדים ובורות המושרשים בקרבנו. בני האדם משליכים על העולם דימויים של עוצמה, יופי וביטחון מוחלט שהם משתוקקים להם. כשהם מעצבים את האלים שלהם בהשפעת הדימויים האלה הם משתעבדים לחלומות של עצמם... כל הדתות אכזריות. הדתות מבטיחות לנו תמיד תקווה ואהבה, אבל מבנה העומק שלהן אינו אלא אכזריות... סמלה המובהק של הדת, והביטוי הברור ביותר לתפיסה המעוותת העומדת ביסודה - הוא הורה המעלה לקורבן את ילדיו (וגרינבלט מעיר שיתכן שלוקרטיוס הכיר גם את הסיפור היהודי על אברהם ויצחק, וסיפורים דומים מן המזרח הקרוב)... (ובמוקד התפיסה) - תכלית החיים העליונה היא הגברת ההנאות והפחתת הכאב. כל סדרי החיים צריכים לשרת את החתירה לאושר, ושום יעד מוסרי אינו קודם להשגת מטרה הזאת לטובתנו הפרטית ולטובת שאר היצורים. כל התביעות האחרות - שירות למדינה, האדרת שם האלים והשליט, החתירה המפרכת לשלמות מוסרית באמצעות הקרבה עצמית - הן תביעות משניות, שגויות או כוזבות... המכשול העיקרי שעומד ביננו לבין ההנאה אינו הכאב, אלא האשליה העצמית. שני הגורמים הראשיים המחבלים באושרו של האדם הם תשוקה כבירה - החלום להשיג דברים החורגים מגבולות האפשר בעולמנו החולף והסופי - ופחד משתק.." (עמ' 204-217). כל הקורא דברים אלו משתומם נוכח רוחב ועומק הגותו של לוקרטיוס ומבין מיד את ההתנגשותם האימננטית במדע ובעולם מחשבה הנוצרית יהודית, קל וחומר בעולמה של הנצרות הקתולית של ימי הביניים, מה גם כפי שמעיר גרינבלט - "כל ניסיון לתמצת אותו (על טבע היקום) ברשימה של טענות, כפי שעשיתי כאן, יטשטש את העוצמה הפיוטית המדהימה שלו, שלוקרטיוס עצמו המעיט בערכה כשהשווה את חרוזיו לדבש הנמשח על שפת גביע של תרופה כשילד חולה עלול לסרב לשתות בדרך אחרת"(עמ' 220-221). פאת רוחב היריעה העומד ברשותי לא עסקתי בנושאים מעניינים וחשובים כמו: חייו ומעשיו של פרג'ו (עמ' 118- 125, 133- 137, 142-145, 153-159, 234-240), כמו ביקורתו המושחזת על שחיתות ופריצות חצר האפיפיור. לא על אפיפיור אחד נכתב אלא מספר ועל גם העלאה במוקד של היוצאים כנגדם ונגד עולמם כמו: יאן הוס (עמ' 182-184, 188-189), וג'רדנו ברונו (עמ' 259-268). אסיים בציון השפעת היצירה על "על טבע היקום" לאורך ההיסטוריה: הצייר סנדרו בוטיצ'לי (עמ' 269), וילאים שיקספיר (עמ' 269- 271), מונטיין (עמ' 272- 277), גלילאו גלילי (עמ' 282- 284), ובתקופה מאוחרת, בעת המודרנית - אף - תומס ג'פרסון! (עמ' 292- 294). ספר יוצא דופן בתחומיו ובעיקר בצורת כתיבתו.