אתמול שבתי ארצה, לאחר חופשת התאוששות קצרה בעיירת המרחצאות, באדן, שבאוסטריה - מקום אליו נמלטתי, לאחר שלחץ העבודה, לקוחות, שופטים 'וחברים למקצוע' (אל תדאגו יותר מדי, מדובר ב'חברים', שחוק סמי לשכתי, זה או אחר, מגדיר אותם 'כחברים למקצוע') לא בדיוק התחשבו בכך, שרק לאחרונה עברתי צנתור וחשבו 'לאכול לי ת'ראש' חזק, בגלל מה שהם פירשו, 'חולשתך, חבר יקר למקצוע, לאחר התקף לב, שעברת'.
אז הראיתי להם ועוד איך הראיתי להם מי אני, מהי חולשה סתם ומהי חולשה אמיתית וכמה ההקשר בין השניים, בהקשר אליי, רוצה לומר, אני וחולשה, הוא מיקרי בלבד. למעשה ובפועל, רציתי לבדוק, אם אחרי שהרופאים 'חיטטו לב בלב', אני חזק כבמקודם, או שעברתי, כבר, למה שקרוי 'מחלקת התשושים'. אז דפקתי שני מופעים או שלושה (לא זוכר, בדיוק, בהיותי תשוש וסנילי...), גם במחוזי וגם בשלום, ביצעתי כמה פירוטים משולמים, לכמה כמה שופטות ושופטים מופתעים ו'עפתי' לבאדן למה שקוראים, בשפת החבר'ה, 'הכנה לחופשת סקי עתידית'.
ניצלתי את החופשה לרענן את השליטה הנחלשת שלי, בשפה הגרמנית, לחדש את מלאי המרציפו האמיתי (המורכב מ67% שקדים ומיתרתו מסוכר ולא להפך - כמו שנוהגים, כמה וכמה יצרנים, במקומותינו ובמקומות נוספים לנהוג באופן הפוך) והמתדלדל שלי והרחתי ריחות אמיתיים של טבע, רוצה לומר, של אגמים, נחלים, יערות ירוקי עד במקום - במקום ריחות מעופשים של אולמות בתי משפט, שהריח החזק ביותר בהם הוא ריח של ליזול המעורב בריח אי-צדק, מובהק.
הבולמוס למרציפן ולאפיית מרציפן, הביא אותי היישר משדה התעופה, אל חנותו של אחד מהטובים בתחום זה, בארץ, אל אורי שפט מ'לחמים'. התור שהשתרך במקום היה ארוך ונחלק לשני תורים נפרדים, אצל שני מוכרים בשתי עמדות מכירה נפרדות. אחד מהעומדות אחריי בתור, העדיפה ללכת ולעמוד בתור שלפניי, בחושבה שכך תסיים ענייניה מהר יותר. פתע פתאום ראיתי שחצופה זו ניצלה את חוסר שימת הלב שלי ועייפותי מהטיסה המתמשכת, התמקמה לה, לפניי בתור והמוכרנית שירתה אותה, תוך קיפוח התור שלי וגזילת זמני, בלא להעיר לה, דבר וחצי דבר.
"מה זה", ספק זעקתי, ספק צעקתי, 'לכיוונה של אותה מוכרנית, "למה את מוכרת לה, מחוץ לתור?". הביטה בי אותה מוכרנית ותמיהה וירתה לעברי תשובה מהירה, "אז מה אתה רוצה? שאני גם אחנך אותה". בכעס הטחתי לעברי, "לא. לא. אני לא רוצה שתחנכי אותה, אבל אני לא מצפה שתשרתי אנשים, שנדחפים ואינם עומדים בתור".
בינתיים, באה עוד אחת וביקשה: "רק לשאול שאלה". לפני שאותה מוכרנית נפנתה אליה במענה לפנייתי, 'דפקתי עליה' את כל תורת הנימוס מבית מדרשה של חנה בבלי המיתולוגית והנ"לית נמוגה, כמרנג המתמוסס במים או בלחות. ידעתי כועס וכעוס מ'לחמים' והחלטתי שאם כך נוהגים במקום זה בלקוחות קבועים ובלתי קבועים, כאחת, הרי עם כל אהבתי למרציפן ולאפיית מרציפן מעולה, שקונדיטוריה ובית אפייה ידועים ומוכרים בהם, הרי 'דרך ארץ קדמה לתורה' ואל מקום מקום שכך מתנהגת מוכרנית העובדת זו, לא אשוב עוד, עם כל אהבתי העזה למרציפן ולסובב לו.
בינתיים שמעתי ברדיו כי קונצרן 'יוניליוור' מעלה מחירים בשיעור של 17%, בדרך של הקטנת משקל המוצרים באריזות, מבלי לשנות את המחיר, בהתאם. מניסיוני המקצועי יודע אני, שבמקרים שכאלה 'עפו' תביעות ייצוגית, בבתי המשפט וחלקן אף התקבלו. האמת לא מעניין אותי הפן המשפטי-מקצועי, אני עדיין, בחופשה. מעניינת אותי החוצפה של קונצרן 'יוליוור' שחושבים שאנחנו, בידיים שלהם והם יכולים ללוש אותנו ובנו, כרצונם, כאילו אנחנו בצק לשמו.
החבר'ה מ'יונילוור', החליטו לייקר, בין היתר קורנפלקס כריות ושוקולד קליק, בגלל מה שהם מגדירים: "עלייה בתשומות הייצור". באוגוסט 2018 העלתה 'יוניליוור' את מחיר הקרמבו של גלידת 'שטראוס' שבבעלותה ב-7.5%, בנימוק דומה. ומדובר בתאגיד ענק השולט בארבעה תחומים עיקרים בתחומי טיפוח אישי, טיפוח הבית, מזון וכיבוד. למי ששכח נזכיר, כי על פחות מזה התחילה 'מחאת הקוטג' אל מול 'תנובה'.
אז למי שנמאס להיות 'הפרייאר של השכונה' או 'פרייאר מושפט' שיורקים עליו והוא מוחה את היורק ומדמה שמדובר, לכאורה, בגשם, אנחנו מציעים להפסיק לרכוש ובאופן מוחלט! קורנפלקס כריות ושוקולד קליק, כמו-גם מוצרי 'נסטלה': גלידות 'שטראוס'; 'קורנפלקס' ו'קוקומן' של 'תלמה' ושאר מוצרים של תאגיד 'יונילוור. בוא נקנה זאת אצל המתמחרים, או נצמצם בצריכת מוצרים אלה.
שמתם לב שחלק מהמוצרים הללו, הם מוצרים פחממתיים שחלקם אינם מוצרם דלי סוכר, בכלל. כמה חודשים של 'דיאטת יונילוור' והבלונדית ההיא מהבר, שקורצת לנו ולא זזה לעברנו, תזוז - מה זה תזוז, לעברנו. וזה לא בגלל המאצ'ואיזם שלנו (אנחנו לא מיזוגניים, בעליל!), אלא שבמקום שבו היו שומנים הופיעו פתע פתאום, ריבועים תמוהים.
אז למי שנאמס להיות 'פרייאר משופט' או 'פרייאר של אלוהים', פתוחה, גם פתוחה הדלת ואנחנו סוללים לו את הכביש לכיוון התחלת 'דיאטת יוניליוור'.
