סבתא,
זה יהיה מונולוג. הרי לא תוכלי לענות על שאלותיי, למוסס את ספקותיי, להאיר עבורי את המציאות שהייתה שם בצבעים טבעיים. כבר חמש עשרה שנים שאינך איתנו. הלכת לעולמך שבעת ימים, כמעט בת מאה שנים. תמיד כמו ביקשת להצטדק, אמרת שפלא בעינייך שהגעת לגיל המופלג הזה. במה זכית, דווקא את, לראות את משפחתך צומחת, את נינך הבכור נישא לבחירת לבו ולצפות ללידתו של הצאצא החימש שלך... הרי אף פעם לא היית אישה חזקה במיוחד, כך טענת בשכנוע פנימי עמוק. בעיני המתבונן היית אישה קטנה ורזה ששערה הלבן אסוף על קודקודה, נחבאת אל הכלים וממעטת בדיבור. חיית את חייך עם סבא בדירה קטנה בשכונת פלורנטין שאריחיה מצוירים, תקרותיה גבוהות ובמרפסת הצרה עציצי קקטוס שטיפחת באהבה בתוך קופסאות פח.
מעולם לא סיפרת לי את הקורות אתכם ברומניה בתקופת המלחמה. את וסבא נותרתם שם עם אחותך הצעירה ממך, בעוד הורייך וחמשת אחייך האחרים עלו לארץ במחצית שנות השלושים. כששאלתי אותך מדוע לא הגעתם ארצה לפני המלחמה, השבת שסבא היה בן יחיד ולא רצה להשאיר את הוריו לבד ברומניה. אף פעם לא שאלתי אותך כיצד חייתם בתקופת המלחמה ומעולם לא קישרתי את גורלכם בתודעתי למוראות השואה.
הזיכרונות שאני נוצרת מכם הם זיכרונות מתוקים של משפחה מורחבת המתכנסת במוצאי שבת סביב השולחן הגדול ומתענגת על עוגות השמרים הנצחיות שלך. אני זוכרת את אווירת העליצות ששררה תמיד בחדר, את החגים ואת אחיותיך הבלונדיניות האלגנטיות שהדיפו ריח בושם יקר. מאום בחדר העליז ושוקק החיים לא רימז על השואה.
אבל הספק... הוא החל לכרסם בלבי בשנים האחרונות. מה באמת התרחש שם? מה עברתם בתקופת המלחמה הנוראה ומה חווה אבי ז"ל שהיה ילד כבן 9 כשפרצה המלחמה? הוא מעולם לא הזכיר ולו במילה אחת את רומניה ותמיד החל את סיפור חייו בעלייתו ארצה בקיץ 1946. דרגות הקצונה בצה"ל שכה התגאה בהן, היו בעיניו ההוכחה שהרחיק מעליו את סימני הגלות. הוא עברת את שמו הפרטי ואת שם משפחתו והפך, בעיני עצמו וסביבתו, לכמעט 'צבר'. השתיקה וההתעלמות מחייו ברומניה, נטעו בנו, ברעייתו ובילדיו, את התחושה שלא היה דבר הראוי לציון ולאזכור מתקופה זו.
סבתא, הנרטיב המשפחתי הזה החל להתפוגג בעת שחברתי, אשר שמעה מפי את קורות חייו של אבא הגיבה במלים: 'אם כך, אביך היה ניצול שואה'. המשפט הזה הכה בי כברק. הספק הביא אותי לחיפוש מידע באמצעות שיטוט באינטרנט ולניסיונות לדלות מאנדריי, בנך בכורך, פרטים ביחס אליכם בתקופת המלחמה. הניסיונות לדובב אותו נתקלים בחומה בצורה של התחמקות ותשובות קצרות ולא מפורטות. נראה שהזיכרונות קשים עליו מאוד והוא חוזר שוב ושוב על המשפט: 'היה איום ונורא', 'ממש איום ונורא'.
מעדויות ברשת למדתי שבעיירה שלכם עשו הנאצים והרומנים מעשי זוועה ביהודים. נודע לי שכאשר גורשתם לעיר רומן, הורשיתם לקחת איתכם מזוודה אחת בלבד וכל רכושכם נבזז. לראשונה שמעתי שסבא שהה במחנה כפייה הרחק מהבית במשך חודשים ארוכים ושם עבד עבודת פרך. על שאלתי ממה התפרנסתם באותה עת, השיב דודי באנחה, בעודו מחניק דמעות ואינו מצליח להעלות על דל שפתיו את המילה 'רעב'.
נסעתי לשם סבתא, לרומניה, לעיירה שכל כך רציתם לשכוח ולמחוק מחייכם. רציתי להריח את האוויר בו גדל אבא, לנסות ולחוש משהו מתקופת ילדותו העלומה, לפענח את התעלומה שאפפה את חייו ולחשוף את הסוד הנורא שניסה להסתיר מאיתנו כל חייו: על שחווה כילד את זוועות השואה בעודו עונד טלאי צהוב על בגדו. ברחוב בו התגוררתם ניצבתי ליד בית עץ שנותר מתקופתכם וחשתי כנוסעת אחורה בזמן, אך גם כפולשת לטריטוריה זרה. באותם רגעים כרסם בי הספק: האם פעלתי נכון בהגיעי לשם, בעוד אבי ביקש כל חייו למחוק את התקופה החשוכה? האם המרתי את פיכם ומשאלת לבכם בכך שביקשתי לחשוף את הזוועות שחוויתם?
אנדריי סיפר לי כי 'רכבת המוות' של הניצולים מפוגרום יאסי, עצרה בשנת 1941 בתחנת הרכבת של העיירה והוא, שהיה אז נער כבן 15, הוכרח עם כמה מחבריו להוציא את הגופות ולקבור את הנספים בקבר אחים, בשולי בית הקברות היהודי של טרגו פרומוס. בהגיעי לתחנה, צעדתי הלוך ושוב על הרציף, מתקשה לקשר בין המקום הפסטורלי לסיטואציה הנוראה שהתרחשה במקום.
לשווא חיפשתי את בית הקברות היהודי בעיירה. לאחר מאמצים רבים גיליתי אותו, נטוש ונעול בשולי העיר, כשעשבייה גבוהה מכסה את הקברים. נכנסתי פנימה דרך פרצה בגדר ועמדתי דוממת והמומה מול קבר האחים. הדלקתי נרות נשמה וקראתי בחרדת קודש את המלים העבריות שנחקקו על האנדרטה הקטנה, כשהדמעות חונקות את גרוני.
סבתא, באותם רגעים דימיתי לראותך פונה אלי ושואלת בנימה של כעס עצור - 'מדוע נסעת לשם בכלל? מה היה לך לחפש במקום המקולל ההוא ומדוע לחטט בפצעים ולהעיר שדים שקברנו עמוק בזיכרון? ואנחנו הרי רצינו לשמור עליכם ולא סיפרנו מאומה ושתקנו, ואולי... מוטב היה שלא הייתם יודעים לעולם מה עבר עלינו שם...'