בכיתות שבהן למדנו, היו תופעות של ילדים לקויי למידה. זה ברור היום לכולם. באותן שנים התייחסו בצורה לא הוגנת לאותם ילדים שלא הצליחו לסגל לעצמם את קצב הלימוד של שאר הכיתה. לא ידעו מה מקור הבעיה שלהם, לא הבינו שיש דרכים להקל עליהם, להעניק להם כלים אחרים, הזדמנות להשתלב בעולם השונה. נקודת המוצא של דינה לוין מתחילה מן האישיות השונה של ילדים חריגים, שהמערכת אינה מבינה, ומן ההכרח לחפש דרכים דידקטיות ולימודיות, שיקלו על הילדים השונים לרכוש השכלה וידע, להתקרב לחברה, לחוש שייכים.
בפרק הפתיחה של ספרה מציגה דינה לוין את החזון שלה בבואה לכתוב את הדברים. היא מציגה כמצב נתון לאורך דורות, שהאוכלוסייה נחלקה לאלה שרכשו את הידע, ולאלה שהתקשו ללמוד, לקבל את הידע וההשכלה. ספרה מנסה לדלות מן המקורות היהודיים כיצד ידעו כבר אז, בדורות עברו, לעצב שיטות למידה להיאבק בכשלים הלימודיים של המתקשים, של אלה שהשתרכו מאחור, בשל השונות שלהם.
את הסיפורים על דרכי הטיפול השונות בילדים החריגים היא מוצאת במדרשי חז"ל, במשנה, בגמרא, בכתבי הקודש, ובסוף הספר יש התייחסות לכך גם בספרות העברית החדשה. זה נשמע לנו במבט ראשון בלתי מתקבל על הדעת, וככל שהדפים נפרשים לפנינו, האור מבקיע: אכן חכמינו וסופרינו ידעו כבר בדורותיהם לחפש נתיבים לליבם של מי שהתקשו לרכוש השכלה וידע. כך כותבת דינה לוין בפתח ספרה פורץ הדרך:
"ננסה להתחקות בעמודים הבאים אחר סיפורים בתחנות שונות ברצף ההיסטורי של היצירה היהודית לדורותיה, שבהם מעוצב המפגש בין בעלי הידע וההשכלה לבין אוכלוסייה חסרת ידע, ובכלל זאת בעלי כשלים לימודיים. במפגשים אלו נוצרו מערכות יחסים מיוחדות בעלות משמעויות מוסריות, ערכיות וחברתיות, שהעיסוק בהן רלוונטי גם בימינו. נבדוק באיזו מידה היחס החברתי תרבותי כלפי בורים שלא למדו, ובפרט כלפי המתקשים בלימוד, היה יחס של סובלנות חברתית, הבנה ותמיכה. נבחן כיצד מעצבים הסיפורים את הקונפליקטים של בעלי כשלים לימודיים במפגשם עם מציאות המקדשת את הידע, וכיצד התמודדו הללו עם תגובות החברה וציפיותיה מהם". עמ' 8.
היום לאחר שהתגברה המודעות לילדים השונים והחריגים במערכות החינוך בעשרות השנים שחלפו, יש אור בקצה המנהרה. ספרה של לוין מגיע, לאחר שיש כבר ניצנים של הבנת הילדים המתקשים בלמידה. בשנים האחרונות גברו המחקרים בנושא, פותחו דרכי חינוך ולמידה. כל זאת לאחר מחקרים והתנסויות בשטח: עקבו אחר בעיות הלמידה, איתרו את לקויות הלמידה השונות - היום הכל נראה אחרת. יש יותר מודעות, יש יותר סיכוי לזהות את אלה, שכְּשלים לימודיים מפריעים להם להמשיך קדימה. ידוע היום, שרוב לקויות הלמידה משפיעות בצורה משמעותית על הילדים עצמם, אבל את החשבון משלמת החברה. כאשר קבוצה שלמה מנסה להתקדם, ויש מיעוט של לקויי למידה, שמפגר אחריהם, העגלה חורקת. ההכרח לטפל בהם בדרך מיוחדת המותאמת להם - היא התחלת הפתרון.
אבן נגף
במשך השנים למדנו כולנו על בשרנו, שהטיפול בילדים לקויי הלמידה, חשוב לכולנו, חשוב לחברה כולה: להפרעת קשב וריכוז וכל לקות למידה יש השלכות קשות על מערכת החינוך בכללה. יש בקובץ גם קושי לקבל את הסכמת המועמדים לטיפול לכך שיקבלו הכוונה, לעתים יש להם תגובת נגד כלפי החברה הרואה בהם חריגים. ננסה לעקוב אחר הטיפול של לוין בטקסטים מן המקורות כדי להאיר דרכים פדגוגיות שונות להקלת מצוקתם של הלומדים 'הבעייתיים'.
דינה לוין מביאה לנו סיפור להדגמה (מתוך תנא דבי אליהו, יד, א), וכאן המטרה שלה להוכיח, שיש מצבים שבהם התלמיד חסר הידע חש בדרגת נחיתות. המציאות היא, שהוא רחוק מן היעד המבוקש בחברה הלומדת. כל זאת בשל היותו מאחור, בשל עצם המחסור שלו, הבּוּרוּת מוצגת כמשפיעה על נפש
האדם. וכך מסופר באותו מקור, שמביאה דינה לוין, עמוד 37: "פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום, ומצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה, והיה מתלוצץ ומלעיג בדברים ובא כנגדי. ואמרתי לו, בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין?... ואמר לי, רבי, יש לי דברים שאני משיבו. בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה".
טיפול בילדים דיסלקטיים או מתקשים בלמידה בכל דרך, טיפול כזה אינו גן של ורדים: דינה לוין מציירת מצב, שאי הסכמה של הזקוקים להדרכה ולטיפול היא אבן נגף. מבחינת מערכת החינוך זהו אתגר, זה קושי: הסיפורים מוליכים אותנו בנתיב הדרגתי של קירוב התלמידים לפתרון, להסכמה לשינוי פנימי, לשינוי בתודעה - בלי זה אין סיכוי לתיקון.
והנה דוגמה נוספת: לוין דולה מתוך המקורות סיפורים שמוכיחים, חכמינו ידעו, שיש לטפל בכל כֶּשל לימודי, כדי להציל את הפרט ואת הכלל. הנה לדוגמה, סיפור שמביאה לוין - סיפור שמובא במדרש הארץ-ישראלי הקדום על פרשות התורה ופרקי ההפטרה, פסיקתא דרב כהנא (פרשת בשלח, סעיף יא). במפגש בין אלעזר בן שמעון לבין אליהו הנביא יש התחלה של דו שיח - עמוד 39.
ר' אלעזר בן שמעון נעשה כַּתָּף. פעם אחת בא אצלו אליהו בדמות זקן. אמר לו: התקן לי בהמה. אמר לו: מה יש אצלך לטעון? אמר לו: הרי תפיסתי והרי טליתי ונלך. דינה לוין בחרה הפעם להציג גישה מול גישה - המתרס של המערכת, הצד הלמדני - ומולו המתרס מנגד, הצד של המטופל. בחזית הזו של הלומד 'הבעייתי' - אנו בתחושה של קושי. כאן ההעדר, חוסר הידע, וקשה להתקדם. אליהו הנביא מחפש דרכים כיצד לקרב את הנכשלים, מנסה לפרק את המחסומים הרגשיים:
אי אמון
"אליהו הנביא מבקש לעורר את מודעותו של הבור למצבו. אליהו לא נפגע מהתנהגותו הלעגנית והמתנשאת של הבור, שכן הבין שזוהי מגננה לרגשי נחיתות. אדרבה, בטון אבהי ותוך שימוש במילה "בני" הפנה אליו שאלה פילוסופית אמונית: מה תשיב לבוראך ביום הדין? השאלה דרשה מחשבה אמיתית, ומיד התקבלה תשובתו של האיש, בנימה שונה מדברי הלעג הראשונים. מתוך תשובתו של הבור הבין אליהו הנביא שלפניו אדם שתלה את בורותו בשמים, תוך האשמת הקב"ה על חיסרון בינתו, ולכן חש שהוא פטור מאחריות למעשיו". עמ' 40-41.
בסיפורים רבים, שדינה לוין מתמודדת בהם עם בעיית התלמידים חסרי הקשב, חסרי הידע, היא מצליחה להוביל אותנו אל דרך המדרש והאגדה למצוא נתיבי אור - שם מוצאת המחברת גישה נכונה, טיפול רגשי נכון, לקרב את התלמידים לפתרון:
הניתוח של האגדה נעשה ביד רגישה ובעין בוחנת: דינה לוין הולכת צעד צעד אחרי דבריו של אליהו הנביא כדי להוכיח, שאפשר לסלול את הדרך ללומד אל המטרה, להאמין ביכולתו למרות הקושי, וזאת למרות חוסר הנכונות להתקדם, למרות אי-האמון ביכולתו של הלומד להשתפר. אנו מבינים, ששיטת הלימוד הנפרשת כאן יוצרת תובנה חדשה אצל אותו יהודי, והכול בהדרגה: שאלות מכוונות, התקרבות איטית למטרה - ודינה לוין מכנה זאת "מהלכים במשחק שחמט". וזה כולל, אליבא דדינה לוין, שיחה עוטפת ולבבית - שמעניקה ללומד "תחושה חמימה, מעודדת ומקרבת".
השלב הבא הוא להעמיק בו את ההכרה, שאכן קרה משהו, שהוא מעתה איש אחר: באמצעות שאלות ופניות והכוונות מחזקות בדרך למטרה - הודה הלומד, שאכן "קיבל בינה ודעה, והודאה זו ביטאה את ההתקדמות בהכרתו". עמוד 37.
לית מאן דפליג, שבשיטות הטיפול בחינוך המיוחד, מבינים, שכדי לקרב את הלומד למטרה, חייבים להתגבר על בעיות של דימוי עצמי. גם כאן עושה דינה לוין מלאכת מחשבת - וסיפורי חז"ל חושפים דרך רוחנית עדינה ומחוכמת, שמחזקת את הלומד, שתורמת לפתרון. כך למשל, בדיון בספרה בעמוד 66, יש עקרונות מנחים: הענקת כבוד וחשיבות ללומד, לתהליך התחזקותו. הנה לנו עדות לכך בניתוח המדרש בעמוד 82 בספרה של לוין - והמסקנה שלה, שהלימוד חייב להתאים "לאופיו של הילד ויכולותיו". לאורך כל הדרך מדגישה לוין, שמדובר בהוראה ולימוד "בעִתוֹת קושי ומשבּר". שם.
הקשר חינוכי
היא מוכיחה בניתוח הטקסטים, כיצד הבעל שם טוב בדרכו הרוחנית והפדגוגית מחזק את הלומד ומשפֵּר את הדימוי העצמי שלו: "הבעל שם טוב מאופיין לאורך הסיפור בבגרות נפשית וביכולת אינטלקטואלית....הוא התאים את לימוד התורה לאישיותו הדינמית". דינה לוין מפנה את המורים בכל תהליך למידה, למניעים הפנימיים של הצדיק, שסייעו לו: מלווה אותו תחושת אחריות כלפי האנשים הלא נחשבים: המוגבלים בשכלם, המוגבלים בידיעותיהם, החלשים ואלו שחיים בשולי החברה היהודית. אותם הוא העריך, עודד והחזיר להם את כבודם שנרמס". עמוד 82.
כולנו מכירים את האגדה על 'הילד והחליל', סיפור שהיה טקסט ידוע ב'מקראות ישראל'. הוקסמנו כילדים מן הנגינה התמימה, שפורצת את חומות אי-ההבנה לנפשו המיוחדת של הילד. דינה לוין מצליחה לשתול טקסט זה בהֶקשר החינוכי בימינו ובכלל: התחושה של אותם תלמידים, שאין מבינים אותם, שהחברה מתייחסת אליהם באטימות, ומכאן לוקחת אותנו המחברת בשביל אל הבנת הפתרון: "האב לא הבין את הצורך הנפשי של הילד לבטא את עצמו בנגינה בחליל. ניכרים רגשות האמת הגועשים בתוכו של הנער, הרוצה לחלל ובכך לבטא את תפילתו לבורא עולם. במאבק המילולי, ואפילו הפיזי, שבין האב לבין הבן, ידו של הבן הייתה על העליונה. בתפילת נעילה לא יכול היה הילד להתאפק, הצליח להוציא את החליל מכיסו, והשמיע ממנו קול עצום באמצע התפילה". עמוד 104.
דינה לוין עושה מעשה אמיץ, ואנו נחשפים לאישיותו של אחד הצדיקים הגדולים, רבי ישראל מרוז'ין כילד היפראקטיבי, סובל מדיסלקציה. לוין מנתחת את דמותו ודרכו להשגת הידע והיכולות הנדרשות. מכאן מוצגת ההצלחה שלו כרבי, כמלמד: כיצד הניסיון שלו השפיע על המשך דרכו כמורה וכמחנך, כמי שידע להבין לליבם של אותם לומדים, שהחברה אינה יודעת להתמודד עמם. עמוד 72.
המסקנה של הצדיק היא אלומת אור לכולנו: "ביקורת שלילית ישירה כלפי התנהגות פרועה של ילד ונכשלות לימודית אינה מיטיבה עם הילד, אלא עלולה לקבע את התנהגותו וכישלונו הלימודי בתודעתו". עמוד 74. ועוד ציטוט שיחדד את שיטת הלימוד של רבי ישראל מרוז'ין: "באחת מדרשותיו הוא מדגים כיצד ללמד תורה מהדרך שבה יש ללמד ילד קטן. לימוד האל"ף בי"ת הוא עבודת קודש, ולכן האב או המלמד צריכים לרדת לרמתו של הילד וללמדו על-פי כוח דמיונו המיוחד של תלמידם". עמוד 75.
יש בספרה המַחכּים של דינה לוין גם התייחסויות מן הספרות העברית החדשה, ותכף אגע בדוגמה אחת מני רבות. אבל קצרה היריעה מהכיל את כל הכתוב בספרה העשיר ופורץ הדרך. אסיים בדרכו החינוכית של האדמור מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמן שפירא: "אם המחנך רוצה להגיע לנפש התלמיד ולעורר בנפש אש רוחנית אמיתית - עליו להרכין עצמו אל התלמיד. ואם יש לתלמיד נכשלוּת כל שהיא, על המחנך לעמול כדי להגיע את הניצוץ הפנימי הגנוז בו. לא רמתו השכלית חשובה אלא פיתוח נפשו ויצירת קשר בינו לבין בוראו: אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכולו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ה' ישתוקקו, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה ולהצמיחה ולגדלה. ... כי לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש". עמוד 76.
סוטה מן התלם
ניתוחי היצירות מן הספרות העברית החדשה יפתיעו רבים: דינה לוין מצליחה לדלות מעֲמַדים חינוכיים ולימודיים מיצירות של ש"י עגנון, י"ד ברקוביץ, שטינברג ואחרים - אבל בסקירה קצרה, אין מקום להרבות בציטוטים נוספים. אביא דוגמה מן הספרות עברית, שמוכרת לרבים מאתנו, כדי להמחיש את היחס לילד השונה והנראה חריג. הנה קטע משיר של
יהודה אטלס, והמשורר מציג בשיר נפלא זה בפנינו ילד, שהמורים אינם מבינים אותו, רואים אותו כסוטה מן התלם החברתי- לימודי, שהתוו לו:
כְּשֶכֻּלָם לוֹמְדִים - אַתָּה מְפַטְפֵּט.
כְּשֶכֻּלָם מִתְאַמְּצִים - אַתָּה מִשְתַּמֵּט.
כְּשֶכֻּלָם מְחַשְׁבִים, פּוֹתְרִים, נִבְחֲנִים -
אַתָּה מִתְרוֹצֵץ וּמַשְלִיךְ אֲבָנִים.
יהודה אטלס, שיעור בחשבון, 2002, עמ' 59-54.
דינה לוין מציגה בפנינו תלמיד, שעל פניו אכן לא הולך בדרך שסללו לו. למורים - ילד כזה הוא אבן נגף, מפריע להתקדמות הכיתה. דינה לוין מחפשת את המורים שיידעו להבין את הילד הזה, שיידעו לקרב אותו ולא רק לתקוף אותו: "אין ספק שתלמיד זה סיפק למורים טענות אמיתיות. הוא לא התאמץ כמו האחרים, הוא השתמט, לא פתר תרגילים, לא נבחן, אלא התפרע בהשלכת אבנים. המורה לא ידע שהתלמיד הרים ידיים, ומזמן יצא ממסלול הריצה אחר הבנת החשבון. איש לא התעניין בקשייו, איש לא טרח לתת לו שיעורי עזר, איש לא התייחס אליו. להפך, שפכו עליו קיתונות של בוז, שהרסו את דימויו העצמי".
דינה לוין בנתה ספר מחקר למופת, ספר שנראה כאוסף של ניתוחי טקסטים. לא הניתוחים הלשוניים חשובים כאן, אלא התורה הכוללת והנשמה הרגישה שמֵעבר לדברים. יש כוונת מכַוון ורצון להציג נתיבים לַהבנת נפשם של הילדים המתקשים בִּלמידה, ברכישת דעת. כותבת הספר מוכיחה לנו, כיצד הכְּשלים הלימודיים הדריכו את מנוחת חכמינו מדורות קֶדֶם, כיצד ידעו להאיר נתיבים של רגישות וַהבנה לטיפול באותם ילדים, שנתפסו בעיני החברה שונים ובעייתיים.
הדוגמאות מן המשנָה והתלמוד, מסיפורי הצדיקים ואפילו מן הספרות העברית החדשה - כל אלה מעידים, שגם בחומר ספרותי ניתן למצוא פניני חן של פסיכולוגיה דידקטית: יצירות סיפוריות - יש בהן יכולת לתאר את הלומדים, שחוו כְּשלים לימודיים, לצייר בפנינו את עולמם הפנימי, להעמיד בפנינו את ההכְרח בשינוי הגישה כלפיהם. זה הלפּיד שנושא ספר זה: לסלק את הזיקה השלילית לחריג ולשונֶה. שיטות החינוך והלימוד, הנשקפות מן המקורות הן פנסים רבי עוצמה. הנה לנו דוגמאות מן היצירה היהודית לדורותיה לשינוי היחס, לחובה לתקן את השיטות והיחס לחריגים בשדה החינוך: כך מבקיעים את החשכה, כך מעניקים קרן תקווה להצלת אותם ילדים, שמתקשים לקבל הבנה מלאה לבעיותיהם המיוחדות.