חביב זרובבל נולד בראשון לציון, ולמד בבית הספר העממי במושבה, שהיה בית הספר העברי הראשון בארץ. סיים את לימודיו בגימנסיה "הרצליה", במחזור התלמידים הראשון שלה, יחד עם משה שרת, דב הוז, אליהו גולומב ואחרים. השתתף בכתיבת מכתב המחאה של תלמידי המחזור אל אחד העם כנגד ההחלטה ללמד בטכניון בשפה הגרמנית, כחלק ממלחמת השפות. השתתף בייסוד הסתדרות "הדור הצעיר", שחבריה התגייסו למשימות הלאומיות והחברתיות של התקופה, והיה שותף לפעילות ההסתדרות המצומצמת אם כי לא היה חבר רשמי בה. בדומה לכמה מחבריו, למד משפטים באוניברסיטת איסטנבול (קושטא). הוא היה שם פעיל בלשכה הפוליטית של ההסתדרות הציונית שבראשה עמד אז ד"ר ויקטור יעקובסון. באותה עת למדו שם דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי וישראל שוחט. בהגיעו לחופשת לימודים מטורקיה לארץ ישראל פרצה מלחמת העולם הראשונה וקטעה את לימודיו. בשנת תרע"ו 1916, התמנה מטעמו של אהרן אהרונסון (שעמד בזמנו בראש מחתרת ניל"י), לתפקיד ניהולי במסגרת המלחמה במכת הארבה שירד אז על הארץ. בהמשך, שירת במחלקה החקלאית שבנגב במעמד של קצין בצבא האימפריה העות'מאנית. כך יצא שזרובבל חביב שירת שנה בבאר שבע ושנה בניצנה (עוג'ה אל חפיר) וברחבי סיני. לקראת סוף המלחמה ועם כיבוש הארץ על-ידי הבריטים התנדב לגדוד העברי הארצישראלי. בראשית שנות העשרים, למד חקלאות באוניברסיטאות בצרפת.

כשחזר בתום השנה מלימודי המשפטים בקושטא הוא וחבריו הגיעו לנמל ומצאו אוניה רוסית העומדת לצאת לכיוון ארץ-ישראל. על האונייה היו יהודים רבים שבאו על מטלטליהם מרוסיה לארץ ישראל. כאשר הגיעו בשייט לביירות, התקבלה טלגרמה שיורש העצר האוסטרי בסרביה נרצח ועקב כך פרצה מלחמת העולם הראשונה. חביב היה אז בן 21 ונחשב לנתין עות'מאני והגיעה שעתו לעמוד לשירות צבאי. נותרו לו עוד כמה חודשים והוא חיפש יחד עם ראשי היישוב אפשרות לשרת לא בקו החזית אלא בתחומים צדדיים-מקצועיים הדרושים לצבא הטורקי. בחזית כידוע, סבלו החיילים ממחסור במזון ולבוש אולם מפקדיהם למרות הכול, לא נטשו את חלום כיבוש תעלת סואץ מידי הבריטים. המפקד הצבאי הראשי בארץ היה אז ג'אמל פשה (פחה) שהיה ידוע באכזריותו. לראשון לציון היה מזל מיוחד משום שענתבי (מנהל בית הספר כי"ח בירושלים) היה נציג הברון בארץ ישראל והוא ייצג את המושבה בפני השלטונות הטורקיים. הוא שבה במהירות את ליבו של פשה שדיבר צרפתית רהוטה והזמין אותו לביקור בראשון לציון. המושבה עשתה הכל כדי לקבלו בכבוד מלכים ובמיוחד מתוך החשש מאכזריות מבצעי הטבח הטורקי בארמניה. חביב מספר כי בביקורו במושבה, התלהב פשה מיכולתם של היהודים לגדל פירות וירקות ולנטוע עצים באדמות חוליות ובאדמות סלעיות. כנראה שכבר אז סבר שהם יוכלו לסייע לו בעתיד בדרכו של הצבא לעבר התעלה. לאחר הסיור המוצלח במושבה, המשיך ענתבי לשכנע את פשה לגייס את האינטליגנציה היהודית לסיוע לצבא הטורקי בתחומים בהם היו חסרים מומחים - רפואה, תחבורה, נטיעות וירקות ועוד. המלצתו כנראה, התקבלה במטה של המפקד הטורקי.

על סמך התלהבותו של הקצין הטורקי הציע לו ענתבי שהיות ואלפי חיילים טורקים הולכים לכבוש את סואץ וחסר להם ירק ופרי טריים - ניתן להשתמש בידע ובאנשי "מקווה ישראל" על-מנת לפתור בעיה זו. פשה ביקש להוכיח כי הכוח הטורק הוא לא רק כובש אלא מביא קידמה לאזור, ומשקם ערים (יפו, ירושלים) והעמיד בראש חבורת חקלאים את אחיה של מניה וילבושביץ מארגון "השומר". פשה ביקש ממנהל "מקווה ישראל" אליהו קראוזה שיגיש לו תוכנית "איך לעשות גנים במדבר" ואיך לגדל ירקות עבור הצבא שהולך לכבוש את התעלה. מכיוון שחביב ואחרים היו "עות'מנים מלידה" ובני איכרים, בסיוע קראוזה, התמנו בראשות מזרחי, תלמיד מקווה ישראל לעוזרים ויועצים בתחום זה. חביב ובר כוכבא מאירוביץ' היו לבסוף לסגניו של מזרחי ובדרך זו הגיעו לבאר שבע.

כדי להגיע לבאר שבע נזקקו לנסיעה בת יומיים, סיפר חביב. תחילה עברו דרך קסטינה עד ג'אממה (רוחמה) ולמחרת עד באר שבע. נהגו לנסוע אז בכרכרה והדרך עברה בין מאהלי בדואים, שם ניתן היה להשיג מזון ומים לסוסים. באר שבע הייתה מתוכננת למרכז נטיעות וירקות עבור כל הנגב וסיני אך קרואזה ואנשיו הציעו לשתול ולנטוע גם בעסלוג', עוג'ה אל חפיר, ביר עין וקסיימה. קבוצת הירקנים/נוטעים הקימה צריף (כ-10 דקות הליכה מהסראיה) על גדות נחל באר-שבע וקיבלו אישור מג'מאל פשה לקבלת כל צרכיהם מהצבא. חביב והחבורה החלו לתבוע עוד ועוד "מומחי חקלאות" יהודים שהוצאו מהצבא הסדיר והוצבו בקבוצת השתילה בבאר שבע ובכך ניצלו מסבל רבים. קבוצת השותלים חפרה בגדות הוואדי באר מיוחדת לצרכי השתילה והנטיעה - כיום שטח זה הוא אזור תעשיה. חביב זכר כי מהצריף הנ"ל יצא אבשלום פיינברג למשימתו בסיני ולא שב. "ממקווה ישראל" הובאו השתילים והעציצים (בשלב מסוים הביאו עציצים מבית החרושת ברמלה וחביב נתמנה לאחראי על קו הייצור שלו) וכן מספר עובדים ערבים מהכפר יאזור (כיום אזור) שהיו עובדים וותיקים "במקווה ישראל". כן הובאו לקבוצה גם ערבים מבית דג'ן (כיום בית דגן) וכן איכרים יהודיים מסג'רה, בעיקר מהקהילה של "הגרים הרוסיים" שחייה שם. הקבוצה החלה בעבודה בשטח באזור בית יציב וסביב למבני השלטון ליד הסראיה. המבנים במתחם הממשל הפכו לבתי חולים והפועלים היהודיים היו נתונים בסכנת הדבקות בטיפוס ודיזנטריה. נעשה מאמץ לשמור על הגיינה אישית והקבוצה נסתייעה ברופאים היהודיים. כך ניטעו כבר בשנה הראשונה, אקליפטוסים מזנים שונים וכמה מהם, נותרו לדעת חביב, עד היום בחצר המשטרה.

ממשיך חביב - הגרמנים (חיל-האוויר) והאוסטרים (התותחנים) מילאו את הרחובות. כך גם גדלה אט אט הקהילה היהודית. המושל היה פון קרס (גנרל גרמני בחיל התותחנים בשם פון קרס קרסנשטיין שעמד בראש הכוח הטורקי שהגיע עד רומני בשנת 1916 בדרכו לתעלה ושם הובס על-ידי כוח בריטי) ויחד עם הטורקים שלט בעיר. מושל סיני, בהג'ט ביי, איש משכיל דובר צרפתית רהוטה, מינה לו כמזכיר יהודי ספרדי בשם קרקוב שדאג לקבוצת השתילה שנחשבה בעיני הטורקים "לקצינים". לפנינו ציטוט מזיכרונותיו של חביב: "באר שבע כולה הייתה רחוב אחד. ככה שיורד מבית הממשלה למטה, לשוק כיום. משני הצדדים היו חנויות, ואנחנו היינו באים מצפון עולים צפונה עד קצה הרחוב ושמה היינו עושים את הגנים. ...הממשלה הטורקית אספה, גייסה, לקחה את כל הסוסים והעגלות של המושבות. חלק הושארו בידי האיכרים לצרכי המשק. אלה ששמרו על המשקים קיבלו תעודות "וסיקה"..שהם כאילו משוחררים מהצבא. וחלק קיבל דברים כאלה בעזרת הבקשיש... הייתה כבר הרכבת שחיברה את לוד לבאר שבע וסביב הרכבת עבדו יהודים רבים. בייחוד נגרים ונפחים ומהנדסים... סביב היהודים האלה הייתה גם חנות אחת או שתיים שמכרה ליהודים. היה מלון". חביב הזכיר את בית המלון של בתיה גורדון מראשון לציון ואת היהודים שהסתובבו בכפרים ובמאהלים כמכונאים, מפעילי גנרטורים ומפעילי ציוד טחנות קמח. הוא זכר את טחנת הקמח של משפחת גורדון שבדואים רבים השתמשו בשירותיה. הפלוגה של חביב, למרות זכותה לאכול בחדר האוכל של הקצינים הטורקיים וויתרה על ההצעה (עקב בשר גמלים שהוצע שם) והעדיפה לאכול במסעדה כשרה של יהודי בשם ברונשטיין. בית כנסת גדול היה בעזה אך בבאר שבע לא היה עדיין מקום קבוע לתפילות ומנינים התאספו פה ושם. חביב נשאל האם בשנה ששהה בבאר שבע, גידלו ירקות או עסקו בניסיונות חקלאיים. לדבריו תחילה עסקו בגידול עגבניות, כרוב ובצל בסיוע פועלים מעזה. כמו-כן הביאו "ממקווה ישראל", באמצעות משאיות, שתילי שיחים ועצים כדי ליפות את אזור הסראיה. בתום שנה לשהותו בבאר שבע נשלח חביב לעוג'ה אל חפיר.

מנהל קבוצת השתלנים מזרחי, שלח את חביב לעוג'ה אל חפיר שם כבר פעל ראובן פייקוביץ, אביו של יגאל אלון. פייקוביץ' הסתכסך עם הממונים וחביב נשלח להחליפו. בעוג'ה היו באותה עת שני בתי חולים עמוסים שמוקמו בבתים הגדולים שעמדו בראש הגבעה. גם שם ניהל חביב את זריעת הגינות, גידול הפרחים וכן ערוגות בצלים בשטח שליד הבאר. קבוצת יהודים התרכזה באותה עת בביר-עין שהייתה למרכז למהנדסים. שהו שם באותו זמן ז' לבונטין, הרופא חיים חיסין וכן רופא נוסף, ד"ר שמעוני-מקלר, רופא אף אוזן גרון. מקלר היה למרכז החברתי בהיותו מנגן בערבים במנדולינה. הם התגוררו במבנה ארעי שגגו היה עשוי משער עיזים בדומה לנוהג של הבדואים השכנים. עם התקדמות הבריטים החלו הטורקים לסגת צפונה לבית דגן. לשם הועברו גם השתילים, מכשירי העבודה והסוסים. הקבוצה המשיכה בעבודת גננות באזור בית דגן עד שהאוסטרלים והניו-זילנדים הגיעו לאזור ראשון לציון רכובים על סוסים גבוהים במיוחד. לאחר תקופת הכרות הגיעה תזמורת הצבא הבריטי לנגן ליד בית הכנסת. הקצינים הבריטים "חשו בבית" במושבות הדרום, ניגנו והתארחו אצל משפחות מכובדות ברחובות, נס ציונה וראשון יעקב. הפיקוח היה של מהנדסים טורקיים. הקבלנים הללו סללו באותה עת גם את הכביש מלטרון לאשקלון וכן כביש צדדי לראשון לציון שהתפלג מקו זה. הפועלים הפשוטים התגוררו באוהלים והמהנדסים בבתי האבן שבמעלה הרחוב. לקראת ביקורו של ג'מאל פשה, הביאו חביב ואנשיו עשב ירוק מהוואדי, שתלו אותו בגינות סביב בתי הממשל, ובערוגות ובאמצעות אבנים בהירות (כנראה מאלה שהובאו לבניית המסגד בזמנו), יצרו צורות גאומטריות נאות. ג'אמל פשה התרשם מאוד מיכולתם של היהודים להפרות את המדבר והמריץ אותם להמשיך בגידולים.

כפי שאמרתי לעיל, אין זה מחקר היסטורי המבוסס על מסמכים. הבאנו בפני הקורא את זיכרונותיו של זרובבל חביב כפי שנמסרו למראיינים מארכיון ע"ש טוביהו באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשנת 1977. המרואיין לא זכר במדויק פרטים רבים משום שעברו כ-60 שנה מאז שאירעו. עניין אותי לבדוק האם הניסיונות החקלאיים שנערכו יותר מאוחר בנגב, ברוחמה, בנגבה, בשלושת המצפים ו-11 הנקודות ידעו לנצל את הידע המועט שנאסף בנטיעות ובגידול ירקות בבאר שבע בשלהי מלחמת העולם הראשונה. ובכן מסתבר כי אכן בסוכנות היהודית ובקק"ל למדו שבסיוע מים אפשר לגדל את בקרקעות הלס את כל הירקות שמגדלים בצפון ולהשיג אף יבולים טובים יותר. כן למדו מומחי הסוכנות והקק"ל מהקבוצה של חביב שניתן לנטוע עצים בדיונות (אשלים, אורנים ועוד). אילן גל פאר הרחיב במאמרו על מטרותיו של ג'אמל פשה ליצור נקודות ירק ומאכל בדרך לסואץ עבור הצבא. הוא הוסיף כי מזרחי מונה בספטמבר 1915 לנהל את המשתלה ולסגניו מונו בר כוכבא מאירוביץ וזרובבל חביב מראשון לציון. מטרה נוספת מלבד הגידול טען גל פאר, הייתה לאקלם עצים וצמחים המתאימים למזג אויר יבש ולשותלם בנאות מדבר בנגב ובסיני.