צעיר בן 23, נוסע מהכפר נין שבעמק באוטובוס מלא בצעירים כמותו, לעיר הגדולה, תל אביב. מורה שנה ראשונה בבית ספר בטייבה בעמק חולם על שלום, על חיבור, על שילוב, מאמין שהנה בא היום. עומד בכיכר מלכי ישראל עם כל עם ישראל, בני הארץ הטובה הזו, שומע נאומים, אוטם אוזניים משריקות עוצמתיות, מביט ביער דגלי המפלגות, הארגונים, ומחליט עם עוד מספר חברים מהעמק לחזור הביתה, לפני שיחלו פקקי הענק. הצעיר הזה הוא אני.
בדרך לנין, בתוך הרכב הקטן אנחנו מדברים מעת לעת, משתפים כמו שצעירים משתפים, באוויר תחושה של תקווה, ימים של שלום, היינו בעצרת שכולה אהבה ושירים. ואז, או אז, הארץ רעדה, יריות בכיכר, רה"מ נפגע, דממה ברכב, מאיצים את הנהיגה, עדיין לא יודעים את גודל הטרגדיה, הדיווחים זורמים, השירים פינו מקומם לשתיקות מעיקות, ראש ה
ממשלה שלנו נרצח, שלנו, הצעירים מהעמק ובני כפרי עמק יזרעאל.
הגענו לכפר, אורות בתי הכפר דולקים, הבית מלא בשכנים, בשכנות, בנערות ובנערים, כולם סביב הטלוויזיה, מביטים ולא מאמינים. היה לי רגע של הקלת מה, הביחד המשפחתי, חלוקת הכאב, הדאגה, החשש מהלא נודע. הלילה לא הולכים לישון, עם אחד, כאב אחד, ראש ממשלה אחד, שלושה כדורים.
למחרת בבוקר בבית הספר היסודי בכפר טייבה, הבנתי שאת זרעי קדושת האדם, ערכי הסובלנות, עלי לזרוע בילדים אלו. סיפרתי להם על הרצח, על המחלוקת, על האיבה, על "הפתרון" הנוראי, על השבר. כתבנו, ציירנו, שתקנו, דיברנו, לא היה בכי, הייתה סחרחורת פנים גופית.
24 שנים חלפו מאז אותו לילה מר, קשה, כואב, פוצע ומרחיב את השסע, ומאז, בכל יום אני מחנך את משפחתי, את חבריי, את מכריי, את תלמידיי הרבים, להיות בני אדם טובים, לא לדבר על סובלנות אלא לחיות סובלנות, לא לשנוא כי אם לאהוב, לחבק את קדושת החיים, לקדש כערך מוחלט.
מסווה של סובלנות 24 שנים והשסע רק מתרחב, התהום פעורה יותר. אלו מאשימים את אלו. בתחילה נדמה היה כי אירוע מכונן זה יוביל לחשבון נפש, אלא שכל צד ביקש שהצד השני יעשה את חשבון הנפש. זכות הדיבור ניתנה לשנאה. בן 23 הייתי, מורה בשנתי הראשונה, חלמתי על ריפוי הפצע הכואב, שיקום לאומי ארוך, איחוי הקרעים ובניית גשר על מים סוערים.
24 שנים חלפו, העם חצוי, השנאה לראש הממשלה
בנימין נתניהו בקרב חלק מהעם שלי, מזכירה את השנאה לראש הממשלה שלי,
יצחק רבין ז"ל. ובכיכר, בעצרת זיכרון שכולה הדרת חצי מהעם ופוליטית, שוב מנהיג פוליטי מסית במסווה של סובלנות ועוטף את מילות הזעם, ההסתה בצלופן.
המחלוקות אותן מחלוקות, השנאות אותן שנאות, האיבה מרימה ראש, הפלגנות מניחה כתר לראשה, ואני? המורה בשנה הראשונה, בן 23, מנסה לנכש עשבים שוטים כשהם רק מתחילים לצמוח, פועל לטעת ערוגות של אהבת אדם, השתלבות, של חיבור ולא פירוד. מודאג, מוטרד, חושש שההיסטוריה הקצרה יכולה לשוב.
24 שנים חלפו מאז רצח יצחק רבין, חלף דור ועוד שנה, ועדיין השיח הקיצוני, המפלג, השבטי, המשסה והמהסה נמשך במלא עוזו.
24 שנים, עכשיו הזמן להיות טובים יותר, אוהבים יותר, הצטרפו אליי במסע המורכב, לכבד ולאהוב בני אדם ללא הבדלים. הצעיר שעמד בכיכר מלכי ישראל לפני 24 שנים הוא המחנך השואף לקדושת החיים, לחיות סובלנות, לטעת אהבה, אסור להתייאש, מותר לחלוק, לא להסכים, אך חובה ללמוד מהימים ההם.
