אני מחכה לנוער. הוא ישנה את הכל. לכאורה הוא אדיש. שקוע עד צוואר בייאוש בדור אבותיו, מסרב לראות עצמו כיורש, ממצה את עצמו במיומנות בתקשורת סרק אדירת ממדים, עושה את המוטל עליו כצייד נקודות זכות כאלה או אחרות לבגרות, קורא בבוז מה שאומרים עליו ועל ערכיו ועל שאיפותיו וחלומותיו הריקים כביכול הדואגים הצפופים לשלומו ולגורלו, ובוחל במשחק המכוער של הפוליטיקה הישראלית כפי שזו מגלמת עצמה בפרהסיה חסרת מעצורים ובושה, וצבועה, ולכאורה לא רוצה אלא שיניחו לו מהכל וזהו.
אבל זה לא ייתכן. זה נוער שיקום יום אחד, בקרוב, ויתברר שהוא יודע מה לעשות כשהגיעו מים עד נפש. שאי-אפשר יהיה לדחות עוד זמן רב את התרעומת הכבושה שלו על הציניות בה גוזלים ממנו את עתידו כחברה מתוקנת, מכבדת, שוויונית, אופטימית. הוא החברה של מחר. הוא לא ייתן. הוא העם של ימים יבואו. הוא יקום על קברניטי הנרקיסיזם השוטף את הארץ וידיח אותם, כי אחרי הכל הוא נוער, ונוער איננו יכול להיות אדיש עד אין סוף להתעלמות במעגל סגור של אדוני סדר היום הבוטה, הפוגעני, חסר הדמיון והתושייה שמשיתים הקרויים מנהיגים על הארץ הזאת. אני מאמין בנוער. זה סוד הקיום האנושי. זה הרנסנס. זה אביב שמתפקע בינתיים בתוך סתיו וחורף שגזרו עלינו ועליהם המושלים. אני מחכה לו.
