X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  יומני בלוגרים
'המדיניות היא הפעולה האחראית ביותר בכל הפעולות האנושיות, היא הייתה צריכה להיות ענין רק לגאונים בלבד אולם - "מרובים הם הקרואים ומועטים - הנבחרים"! מועטים הם המדינאים על-פי כשרונם, אף-על-פי שמרובים הם המדינאים על-פי מקצועם! אלמלא היו הראשונים מועטים יותר מדי, אלמלא היו האחרונים מרובים מדי, לא הייתה באה לעולם הדמוקרטיה' (ב. נתניהו, 1937){1}
▪  ▪  ▪
מיהו יהודי [צילום: אביר סולטן/פלאש 90]

קיצה של הרפובליקה הרומית (הדמוקרטית ביסודה) סומן לא מעט שנים קודם לכן בידי קבוצת אנשים בעלי השפעה גוברת והולכת מהמעמד האריסטוקרטי. "הכנופיה", כותב תאודור מומסן בספרו המונומנטלי 'דברי ימי רומא', "הייתה חותכת את גורלן של הבחירות, הכנופיה מחליטה הייתה על הקובלנות, הכנופיה הייתה מנהלת את הסנגוריה, היא הייתה קונה לעצמה את עורך הדין המפורסם. ובשעת הדחק הייתה מתחברת לשם זיכוי בדין עם אחד הספסרים, שהיה עוסק במסחר דעות השופטים בסיטונות. הכנופיה שלטה בעזרת להקותיה המסודרות יפה על רחובות עיר הבירה, ועם זה לעתים קרובות, מה קרובות, על המדינה כולה. כל הדברים האלה נעשו לפי כלל מסוים וכמעט ברבים; ענין זה של הכנופיות היה מסודר ומתוקן יותר מאשר כל ענף אחר של ההנהלה המדינית.
ואם לא היו מדברים בפירוש על ההסכמים החשאיים האלה, כפי שמקובל הדבר על גנבים בני תרבות, הרי מאידך גם לא הסתיר איש את מציאותם של אלה, ועורכי דין מכובדים לא היו מתביישים לרמוז במפורש וברבים על קורבתם אל הכנופיות של הקליינטים שלהם. ואם נמצא מי שהוא יחיד ומיוחד, שהיה מתרחק מן העסקים האלה ולא היה פורש מן החיים הציבוריים - הרי בידוע שהוא דון קישוט מדיני, כגון מרקוס קטו2. מצב פוליטי זה היה כר פורה עבור 'שלושת האישים' (Triumvirat) שתפסו את השלטון ברומא, כשהדומיננטי בהם הוא יוליוס בעצמו שבשם משפחתו - קיסר - נקרא מאז כל ראש אימפריה בכל מקום בעולם. קיסר עצמו, הגיע לסופו בידי מתנקש שהיה מהמקורבים אליו ביותר - ברוטוס. מיד לאחר מותו, הפך בנו המאומץ, אוקטביאנוס, את דמותו של קיסר לקדושה והחל את שלטון הקיסרים העקוב מדם.
תאודור מומסן, בנוסף להיותו היסטוריון ובלשן, היה גם פובלציסט שעסק כפעם בפעם בפוליטיקה, אשר חי בתקופה הסוערת (והרצחנית עד מאוד במושגים של עד אותם ימים) שלימים נודעה בכינויה המלבב 'אביב העמים'. מומסן, באבחנותיו הדקות כמדינאי חד עין, מצליח לתאר בעיני הקורא את המצב הפוליטי ברומא - אם המחשבה המדינית המודרנית - מראשית התהוותה המדינית ועד סוף התקופה הקיסרית. קשה להשתחרר מהרושם שתאודור מומסן מכוון בדבריו אלה גם למאורעות כבירים שהתרחשו בסביבתו הקרובה בזמן ובמקום. הוא הכיר את המהפכנים הפרוסים מקרוב, שכן את דרכו הפוליטית החל במפלגתם.
הסוציאליזם כ'תורה סדורה' היה אז בראשית התהוותו, מרקס רק החל להפיץ את ספרו קפיטל והאפולוגטיקה בדיעבד של דפוסי הפעולה בהן נקטו המהפכנים בהשפעת מנהיגיהם, רבים מהם (והדומיננטים שבהם) יהודים, הפכה עם השנים להמלצה על אותן פעולות כשיטת הפעולה היחידה האפשרית כדי לקדם את 'זכויות ההמונים', את 'הצדק המעמדי', ולעתים מזומנות - בהתעלמות מופגנת (ואולי סרקסטית) מהסתירה הפנימית שבכך - את 'חרויות הפרט'. לפלא הדבר, שלמרות היכרות לא שטחית זו, ואולי דבר זה מעיד יותר מכל על ראייתו החדה, היה מומסן מהבודדים בממסד האקדמי הפרוסי שהשמיע את קולו נגד הקו האנטישמי שהוביל היינריך פון טרייצ'קה מאותן סיבות ממש בעיקר נגד היהודים המתבוללים "השואפים להפוך את הגרמנים ליהודים במקום להפוך לגרמנים בעצמם"3. מבהילה בעוצמת דיוקה, טענתו ש"מסוכנת מכל היא שליטתם הלא הוגנת של היהודים בעיתונות היומית"4.
מומסן וטרייצ'קה לא היו הראשונים שראו את קלקולם המוסרי של 'עריצי החופש' גם אם מומסן לא קשר זאת ליהודים וליהדות דוקא. שרשיה של עריצות החופש נמצאים אי-שם בשלהי תקופת הרנסנס כשנציגיה הבולטים הם עמנואל קאנט ומשה מנדלסון בגרמניה ודיויד יום באנגליה. שם החל עץ הכפירה הגדול להכות שרשים ולהפיל חללים רבים - רוחנית ופיסית.
"אם תכונתה של אומה, דרגת התרבות שאליה הגיעה, עם רבות עושרה, יחסים וקשרים מורכבים, חיי המותרות וסיבות אחרות, אינם מניחים אפשרות לנהלה במוסר בלבד, אז תבקש לה המדינה חיזוק במוסדות ציבוריים וחוקי כפיה וענושים על מעשי פשע ושכר על מעשים טובים, אם אין האזרח רוצה להגן על מדינתו... יחדלו בני אדם להבין את ערכו של הצדק ויחדלו להכיר כי היושר במשא-ומתן יושר אמיתי הוא..."5, אומר מנדלסון ובכך הופך הוא את עצמו לאדם הראשון בעת החדשה שהכריז בגלוי על המרד של האדם ה'נאור' באלוהים, שכן אם המדינה באה להחליף את המוסר האלוהי במשפט האנושי המסקנה המתבקשת מכאן היא יאוש מהצדק. אלה הם שרשי הכפירה הגדולה שהפכה לדת הגדולה ביותר, הרצחנית ביותר והמסוכנת ביותר בהיסטוריה האנושית כולה.
היהודי החדש
לפני ואחרי חורבן גוש-קטיף ערך ארי שביט ראיון מקיף עם האדם שישב בצומת הרגיש ביותר באותה תקופה והיה יכול, בסירובו, למנוע את החורבן - תא"ל (לימים אלוף) גרשון הכהן. הכהן הופיע מאז בלא מעט הרצאות בנושאים של מחשבה ותאולוגיה ונראה שהוא מנסה לייצב לעצמו מקום כאיש של 'ספרא וסייפא', הגיבור האינטלקטואל. ארי שביט נותן להכהן לדבר בצורה כמעט שוטפת, והכהן 'משורר'...6
באותו ראיון מאלף הכהן פורש את משנתו המדינית והאמונית בצורה שלא מותירה מקום לתהיות לגבי תפיסתו המשיחית ה'עדכנית'. הוא מזהה את 'שירת הסירנות' עם התפילה שהייתה במעמד בו הוא לקח חלק לפני שהחל פינויה של ישיבת 'תורת החיים' בנוה דקלים.
"והסירנות קראו לך בוא, בוא אלינו"? שואל ארי שביט. "בוודאי. אם הייתי יותר חסיד בנשמתי האירוע הזה היה גורם לי להתפרק, להתעלף או להצטרף אליהם. אבל אני לא חסיד. אני לא נסחף פנימה. אני משקיף. וגם שם, בתוך הסצנה העוצמתית הזאת שאפילו ספילברג יתקשה לשחזר, הסתכלתי על המתרחש מבחוץ. מתוך איזו עין שלישית חיצונית. הבנתי את המקום שבו הם עומדים בתפילתם, אבל ידעתי מה מקומי. ידעתי שיש כאן התנגשות מלכויות. ידעתי איזו מלכות אני מייצג. כי הם התריסו נגד השליט מתוך נאמנות למלך מלכי המלכים".
הראיון מחולק לשני חלקים, החלק הראשון לפני הגירוש והחלק השני לאחריו. לפני הגירוש הוא מסביר לשביט כי "בעיני, מה שאני אעשה השבוע הוא לא פוסט ציונות אלא ציונות. אני שואל את עצמי אם אפשר לחולל את החורבן הזה כמעשה קדוש. ואני חושב שאפשר".
בסוף הראיון מתאר הכהן את חורבן בית הכנסת בנווה דקלים ומנתח את שירת ה'אני מאמין' שלהם כך: "שרים אני מאמין בביאת המשיח. שרים התקווה. שני שירים אשר בעיני חצובים מאותו מקור השראה. תחשוב: ואף על-פי שיתמהמה. יתמהמה. כלומר ימשיך להתמהמה גם בעתיד. בעיני זה לוז הקיום היהודי. זה הקיום היהודי באיזו תקוות אין קץ". זה כמעט מיותר להסביר את הכשל הלוגי החמור באמונה חסרת תקווה. אולם הכהן מספר לנו, בלי משים, מהם יסודות הכפירה שלו - היאוש מן הציפיה.
עליית תלמידי הבעש"ט והגר"א לארץ ישראל ותנועת ה'השכלה'
באותה תקופה בה חי ופעל מנדלסון היהודי (שבצעירותו קיבל הסמכה לרבנות!), חיו ופעלו שני אישים בולטים נוספים ביהדות - הראשון שבהם היה רבי ישראל בן-אליעזר ממז'בוז' הידוע בכינויו 'הבעל-שם-טוב' (הבעש"ט) והשני היה רבי אליהו בן שלמה זלמן מוילנא, 'הגאון מוילנא' (הגר"א = הגאון רבי אליהו). למרות המחלוקת החריפה שהייתה ביניהם7, היו הם ותלמידיהם נלחמים מלחמה חסרת פשרות עם אותם יסודות כפירה שחלחלו ביהדות.
כשמשה מנדלסון היה בשנות העשרים לחייו, הגיעה לארץ ישראל קבוצה ראשונה של חסידי הבעש"ט בהנהגת רבי מנחם מנדל מויטבסק ולאחר כשלושים שנה הגיעה לכאן קבוצה ראשונה של תלמידי הגר"א ובראשם רבי הלל ריבלין משקלוב, סב סב סבו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין. היה זה ענין של קצת פחות מעשור עד שהגיעו שני המחנות לאחדות ב"ועד הכוללים פרו"ח (פרושים וחסידים)" ובכך סימנו את תחילת הפיוס גם בגולה. הם הגיעו עם תורה סדורה של הכנת ארץ ישראל לגאולה תוך הכשרת הלבבות בקרב עם ישראל לחזרה לארצו. לפיכך, יחד עם הכנה פיסית שכללה ייבוש ביצות של מים מעופשים "שעמדו כך מימי בית שני", ארגון שמירה בקרב הגברתנים שבחבורה "הגברדיא", ויחד עם נסיונות ראשונים לרכישת אדמות מסביב ל'ארבע ערי הקודש' ומעבר אליהן8 - הם עסקו במרץ רב בלימוד תורת הגאולה והנחלתה לכלל ישראל. "יאמרו מה שיאמרו המלגלגין, העובדה היא שהישוב כולו נוסד על רמזי גימטריאות בשיטת הגר"א ותלמידיו", היה נוהג לומר בדרשותיו הרב יצחק צבי ריבלין9.
באותה עת החלו תלמידי משה מנדלסון ונפתלי הרץ וייבר להניף מברלין את דגל המרד באלוהים. היהודי, כך טענו, טוב יעשה אם ימשיך לצפות למשיח לנצח ובינתיים ישתלב בחברה הכללית ובכך ימלא את יעודו כ'אור לגוים'. זוהי הפרשנות ה'נאורה' שהם נתנו לכתבי הקודש ולחוקי הדת. 'היה יהודי באהלך ואדם בצאתך' התפייט לו יל"ג, ממשיך דרכם, בלשון התנ"ך.
שני דורות אחריהם, ממשיכי דרכם זנחו את רעיון 'האור לגויים' הזה לטובת רעיון אחר, מחריד הרבה יותר, רעיון האינטרנציונל (בינלאומיות) שהתבטא בסיסמה 'לא אל, לא מלך, לא גיבור!' שהונצחה בהימנונם. התנגדותם הנחרצת של אותם מסכילים ליישוב הארץ, לא מנעה מאחדים מהם להגיע אליה, אם מסיבות של משיכה רגשית שלא הובררה להם כל צרכה, ואם כשליחיה של הדת החדשה שזה אך קמה - דת הכפירה.
נוכחותם בארץ גרמה לחיכוכים רבים. בין השאר על-רקע דאגתם העמוקה והכנה לחינוך ילדי ישראל שמקבלים חינוך מיושן ופרימיטיבי ואינם מתאימים את עצמם לדרישות הזמן והאינטלגנציה הכלל עולמית. הם נלחמו עד חרמה במתנגדים ('החשוכים') לדרישותיהם האולטימטיביות שהיום יהיו שיכנו אותם 'לימודי ליבה'. אומנם הם לא המציאו דרישה אולטימטיבית זאת, קדמה להם הקיסרית האנטישמית מריה תרזה, על-אף שאין לדעת אם גם דרישתה זו לא נבעה מאותם חוגים של יהודים.
מלחמת המסכילים ברכישת אדמות ובנסיונות הרחבת הישוב על-פי הצו שקיבלו על עצמם תלמידי הגר"א מרצון ובהתלהבות על יסוד הפסוק 'הרחיבי מקום אהלך' כמו גם המלחמה בגיוס הכספים למטרות אלו, מצאה את ביטויה ה'שנון', הלגלגני והמחשיד בעיתונו של אליעזר בן-יהודה, 'החבצלת': "ישועות ונחמות משמיענו רבנו ריבלין מעל מגדל הלבנון כי עומדים הם לקנות את אדמת יריחו, כי טובה הארץ מאוד מאד, ארץ זבת חלב ודבש ושרוב יושבי ירושלים מבקשים עבודת שדה וכרם ובזאת תושע יהודה יושבת ציון. זהו לשונו הזהב ממש של ריבלין ב'הלבנון' מיום כ"ז סיון תרל"ה. הלא תדעו מה היא כוונתם ומטרתם של ריבלין ואנשי הוועד כל הכוללים, הלא היא רק לרכוש תהילה ותפארת וכסף תועפות מאחינו בנ"י שבחו"ל בעד ועד כל הכוללים, ולמה הטריחו את הזקן מונטיפיורי לבוא לירושלים לעשות רצונו של ריבלין, הרי יכול היה לעשות זאת בשבתו על מקומו בלונדון.
ומי ערך למונטיפיורי את הרפורט שלו, הלא עדים רבים כאן שמזכירו של מונטיפיורי הד"ר לעוי וריבלין ישבו יחד כמה ימים בחדר סגור על מסגר והכינו את הרפורט הזה, ומי אישר את הרפורט של מונטיפיורי - שוב פעם ריבלין ושני רבנים מהפרושים. ולשם מה באו כאן ראשי הגבאות מאמסטרדם, ר' עקיבא לערין ור' יעקב ראס שותפו של ריבלין - הרי הכל למלא תאוות ריבלין. האם בכל אלה תושע יהודה"?10 כדי להבין עד כמה הגיעה תאוותו של ריבלין, כדאי להזכיר שמשפחת ריבלין הייתה משפחה עשירה מאוד בשיקלוב. אבי המשפחה, רבי הלל, ואחריו כל צאצאיו (וביחוד ר' יושע עליו נסובו רינוני הכתבה) פיזרו את הונם ללא כל התחשבנות לטובת ישוב הארץ וכמובן לטובת נזקקים בתוך הישוב.
כחלק ממלחמתם באלוהי ישראל עמלו רבות אותם מסכילים על הפיכת לשון התנ"ך לשפה מדוברת, תוך נסיון לסרסה, 'לחקור את מקורותיה' ולמעט את דמותה. מילים רבות חודשו באותה תקופה בעיקר בארץ ישראל. אלוהי ההיסטוריה, כאילו כדי להכעיסם, גרם לכך שמתוך אותה מלחמת חורמה קנאית-דתית שהם קידשו בשפה ובדת גם יחד בתנועת מלקחיים - מחד-גיסא לטובת דיבור עברי ומאידך-גיסא נגד קדושתה, הפכה לשון התנ"ך תוך פחות מ-30 שנה לשפה מדוברת בפי ילדי ישראל לראשונה מזה כ-2,500 שנה. לפתע יכול כל ילד עברי לקרוא את דבר הנביא כאילו הוא מדבר אליו בדורו הוא. כשמגיעים לדבר על חידוש השפה העברית, אי-אפשר שלא להשתומם נוכח תעתועיה של ההיסטוריה.
החוק הוא השליט
ככל שהמשטר מרבה בחוקים, כך הוא הולך ונהיה רודני יותר. זהו, נראה לי, מושכל ראשון או אחד מהראשונים בתורת המדינאות. איולת היא לומר שריבוי החוקים בא לגשר על פער המציאות בין זמן החקיקה לזמן ההווה. אולם הכרח המציאות הוא שאדם המורד באלוהים ובא לשבת על כסאו, הריהו מאלץ את האמת לרדת משם שכן "חותמו של הקדוש ברוך הוא - אמת". והאמת הזאת ממקדת את מרד הכפירה במלחמת חרמה באמת וזאת באמצעות המוני מילים.
שהרי אם הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בעשרה מאמרות11, בעזרת אלפי אלפים של מאמרים ובעזרת ספריות משפטיות עם מלל אינסופי, אפשר לכל הפחות לשנות את העולם, אם לא להחריבו עד היסוד. והרי דבר חשוף לעין כל הוא שההתמחות האחת והגדולה של נציגי הכפירה, התמחות בה איש לא יכול להביס אותם - זוהי התעמולה. היכולת ליצור מילים יש מאין, לסלף את משמעותן של מילים, להטות משפטים לשוניים לפי הצורך וללהטט בהצגת המציאות בלי רגשות אשם כלשהם, כל אלה אמורים היו להתלוות לתמרור האזהרה: "זהירות - תהום"!
לא לחינם טענה לפני קצת יותר מחמש שנים נשיאת בית המשפט העליון שחוק הסוב יודיצה הוא אות מתה והציעה לבטלו12. היא נימקה זאת באי יכולת אכיפה. אולם ניתן לפקפק ברפיון ידיים זה. לבד מזאת, ממתי מבטלים חוק מנימוק של אי-יכולת אכיפה?
עבירת הסוב יודיצה היא אחת העבירות החמורות בתורה. עד כדי כך שהיא אחת הסיבות העיקריות לחורבן - הטיית משפט13. בתפיסה הישראלית "לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו"14, אולם שופט המורד באלוהים ומחליפו ב'מצפונו' עלול להגיע למסקנה שהטיית משפט תשרת את מצפונו טוב יותר וזוהי בעצם הכפירה המוחלטת באלוהים - הכפירה באמת.
המקרא, המייחס לשופט תפקיד של אלוהים, אינו נמנע מלהזהיר את השופט המטה את משפט האלוהים והולך 'אחר מצפונו', הגורם בכך ש"ימוטו כל מוסדי ארץ"15. כשדת הכפירה שולטת בבתי המשפט היא גורמת חורבן עולמי: "חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה".16 לפיכך, כשאנשים האמונים על 'החוק הדמוקרטי', הקוראים תגר על השלטון בשם ה'שחיתות' ותובעים את עליונות 'שלטון החוק', שרים במלוא גרון "עולם ישן עד היסוד נחריבה"!, הרי אין סיבה לא להאמין להם.
ניצני המהפכה
אדם הטוען בימינו נגד הדמוקרטיה, יהיו נימוקיו אשר יהיו, הריהו כמעט במודע מצהיר על עצמו קבל עם ועולם שהוא 'קיצוני', 'פשיסט' ולעתים אף יותר מזה. יהיו שירננו אחריו ויאמרו שמדובר באדם לא יציב בנפשו או בעל נטיות גזעניות וכן הלאה, הכל לפי טעם מבקריו והשפעת מחקרו. משום שכשם שהשליטו אותם יהודים את המרד שלהם נגד אלוהים בחברה היהודית, כך ואף ביתר שאת הם השליטו את המרד הזה בשיח הבינלאומי, בראש ובראשונה דרך האקדמיה אליה הצליחו לחדור בעקבות האמנציפציה. והרי זוהי בדיוק המשמעות של דת לפי הגדרת הדמוקרטים עצמם! דת שהאשמים בכפירה בה עשויים להביא על עצמם אסונות כבדים אישיים ומשפחתיים מצד אירגונים 'השומרים על הדמוקרטיה' בהגדרתם17.
בעזרת "שליטתם הלא הוגנת בעיתונות היומית" כמו גם בעזרת כניסתם לאקדמיה יצרו אותם יהודים בינלאומיים שפה חדשה - שפה 'נכונה'. למשל, המילה 'אנטישמיות' הופיעה לראשונה בעיתונות הגרמנית של אותה תקופה והחליפה את הביטוי עתיק היומין 'שנאת ישראל'. המרת מושגים זו הייתה הכרחית עקב התפתחותן של תאוריות מדעיות 'מתקדמות' בדבר מוצא האדם; והפיכת שנאת ישראל ל'גזענות', כך סברו, תגרום ל'אנטישמים' להתבייש בעצמם.
"רבים משורשי האנטישמיות המודרנית והפוסט-מודרנית מקורם, כידוע, בנצרות, אף-על-פי שניסיון המאה ה-20 הוכיח כי הנוצרים בימי הביניים לא היו אנטישמיים יותר מאשר אנטישמים-חילונים בעידן 'הנאור' הנוכחי. מאידך-גיסא, היו וישנם נוצרים אשר התנגדו לאנטישמיות באומץ וביושר, שלא רבים מן היהודים ידעו ויודעים לבטא. אחד ממתנגדים אלה הוא הוגה-דעות רוסי חשוב, סרגיי בולגקוב, שהיגר בשנת 1923 מרוסיה הבולשביקית לצרפת. (בולגקוב כיהן משך כעשרים שנה כפרופסור לתיאולוגיה וכדקאן המכון הנוצרי-הפרבוסלבי הרוסי, ונפטר ב-1944 בפריס)"18.
"בשל הביקורת החריפה שמתח בולגקוב על היהודים שהשתתפו במהפכה הבולשביקית, היו שראו בו אנטישמי. אך אין טעות גדולה מזו. בולגקוב ראה בעם היהודי עם סגולה המהווה את ציר ההיסטוריה הכלל-אנושית, והקדיש את שנות חייו האחרונות לניתוח מהותו של הנאציזם הגרמני19.
הסוד והמקור של הבולשביזם היהודי
סרגיי בולגקוב יצר הקבלה די מחרידה בין 'הלאומנות הגזענית הבהמית' של הנאצים-האנטישמיים, לבין האכזריות האנטי-דתית של הקומיסרים היהודים בעת המהפכה הרוסית. הוא הסביר את הקנאות והמיליטנטיות של חוגים אלה, בכך שאמונת אבותיהם נמחקה מתודעתם בהשפעת הסוציאליזם וההומניזם הרדיקלי. אך היות שכל אדם יהודי הוא בעל נפש דתית במהותו, טען בולגקוב, הרי גם הפעילות האכזרית של המהפכנים היהודים היא ביטוי דתיותם. אלא שזוהי דתיות מהופכת, נגד הדת היהודית המקורית. כאן היא מתבטאת במלחמתם הקנאית של הדתיים המהופכים האלה נגד כל דת שהיא, ונגד היהדות והאלוהים במיוחד.
בולגקוב מרחיק לכת ומדבר על החטא הנורא של המהפכנים היהודים נגד העם הרוסי, אף כי חטא זה היה משותף כדבריו למהפכנים היהודים והמהפכנים הרוסים גם יחד. חטא זה בא לידי ביטוי בחילול קודשי הדת הנוצרית, בגסות אנטי-דתית שיטתית, שמטרתה 'להשפיל את המאמינים ולהתיישב במקדש במקום האלוקים', בכפייה האנטי-דתית 'שבה נתגלתה קנאות דתית בעלת עוצמה שלא הייתה ידועה עד כה בהיסטוריה'.
אך החטא הנורא מכל, טוען בולגקוב, הוא חטאם של המהפכנים היהודים נגד עצמם כבני העם היהודי ו'נגד ישראל הקדושה, העם שנבחר על-ידי האלוהים'. זהו סוג של 'פוגרום יהודי' שעשו קומיסרים יהודים בראש ובראשונה נגד עמם, זוהי 'פגיעה נוראה שהם פגעו ביהדות, פגיעה שלא הייתה כמותה בהיסטוריה', זוהי 'ההתאבדות ההיסטורית של היהדות, אלא שהיא מיוחסת רק לאותו חלק של עם ישראל אשר בגד בייעודו'.
על-פי טיעוניו של בולגקוב, כל זה בא על העם היהודי מכיוון ש'בעמקים המיסטיים של עם ישראל אין מקום לאדישות דתית ולריקנות רוחנית, על-כן לעולם מתרחש המאבק בנפשו'. מאבק שמקבל לעיתים את צורת מלחמת היהודים המנותקים מדתם, נגד עמם הם.
"לא ניתן לדמיין יהודי בלא אלוקים"
המעניין הוא כי אצל בולגקוב נוכל למצוא גם התייחסות ישירה לציונות, אשר נראית רלוונטית למדי למצב הנוכחי בימינו. מדובר בחיבורו 'ציון', שפורסם במרץ 1915, בו נאמר: 'האפשרות שאומות העולם יתנו ליהודים להקים את המרכז הלאומי היציב בפלשתינה ולפתח בו חיים לאומיים מלאים, אינה צריכה להיתפס כאמצעי למציאת הפתרון הכללי ל'שאלה היהודית' בחיים הפנימיים של מדינות אירופה... במוקדם או במאוחר יהודים יגיעו לצורך לפתור בעיה הרבה יותר חשובה ומהותית ממה שנקרא כיום 'שאלת היהודים' היא בעיית מהותם הרוחנית.
את הבעיה הזאת לא ניתן לפתור ללא מרכז לאומי, והמרכז הקדוש היחידי והבלעדי של היהדות היא פלשתינה, ארץ שניתנה ליהודים על-ידי האלוהים... קיומו של מרכז כזה יעזור ליהודים לעשות את החשבון-נפש הנדרש, לסיים בניצחון את המאבק הרוחני שלעולם התנהל בנפשו של עם ישראל. הקושי הגדול ביותר של הציונות כעת הינו בכך שהיא אינה מסוגלת להחזיר את אמונת האבות ההולכת ונעלמת, ולכן היא נאלצת להישען על העיקרון הלאומי-אתני בלבד. אולם על עיקרון כזה לא יכולה להתבסס כל אומה גדולה באמת, ועל אחת כמה וכמה האומה היהודית. שכן צדק דוסטוייבסקי כשכתב: "לא ניתן אפילו לדמיין את היהודי בלא אלוהים"20.
מיהו ישראלי
מימי קום המדינה הוצפה השאלה המלאכותית 'מיהו יהודי' על-רקע 'חוק השבות'. כל מיני 'מחקרים' נעשו והרבה חכמה נשפכה לריצפה (ואין מאסף) על נסיונות ליצור מחלוקת בין חכמי כל הדורות וחוסר הגדרה הלכתית. למען האמת, בשום דור מן הדורות ה'נחקרים' לא עלתה שאלה ממין זה, לכולם ההגדרה הייתה ברורה. אולם דרך דיון זה, הצליחו להזנות את המילה הקדושה - 'ישראל' - ולהפוך את הישראלי מ'ישר עם אל' ל'צבר' גס הרוח, וגם לגוי - לא אחת מדובר באויבים של ממש לעם ישראל - שקיבל תעודת זהות(!)
אלא שהמושג ישראל מכריח אותנו לשאת שם שמים ברבים בלי אפשרות מילוט. כשאיש או אישה ישראלים צועקים 'עם ישראל חי!' הם מכריזים על עצמם כעמו של אלוהים, נושאי האחריות של אלפי שנים ומאות דורות להביא את הצדק האלוהי לעולם - "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"21. כי עם ישראל חי וקיים באמת. ועם ישראל לא מוכן בשום פנים ואופן לקבל את יאושם של משה מנדלסון וגרשון הכהן וגם לא את התוצאות האיומות של הכשל הלוגי המונח ביסוד תפיסתם.
היועץ המשפטי לממשלה ניצב בימים אלו אל מול הכרעה כבדה בין האמת לשקר, בין הטמא לטהור, בין החושך לאור, בין המותר לאסור - בקיצור, בין אלוהים לבין הכפירה. אין לזלזל בקשיים בפניהם הוא ניצב! אם זו הייתה בחירה קלה התורה לא הייתה מצווה עלינו - "ובחרת בחיים".
תחת ידיו מצויה הכרעה איומה מאין כמוה, גורלית מאין כמוה שהשלכותיה קשות מנשוא, כשהחרב מונחת בין ירכותינו אנו, והגהינום פתוחה מתחת לרגלינו: האם לחבור לפרקליט המדינה ולנשיאת בית המשפט העליון כדי ליצור את הטריומוירט השלישי, או לחבור לאלוהים ולהכריע לפי חותמו של הקדוש ברוך הוא "ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה"22.
אבל רוב רובו של עם ישראל כבר הכריע מזמן; כי במאבק בין הכפירה לאלוהים, אנחנו יודעים במה נבחר.
ואנחנו אומרים בקול רם וברור וצלול: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!

הערות

1. צוואתו של נורדאו לציונות, מקס נורדאו אל עמו (כתבים מדיניים), 1937, פתח דבר לחלק III מאת ב. נתניהו.
2. תאודור מומסן, דברי ימי רומא, כרך שלישי עמוד 188, הוצאת 'מסדה', 1952.
3. היינריך פון טרייצ'קה, סיכויינו, מאמר מיום 15.11.1979.
4. שם. לימים עשתה המפלגה הנציונל-סוציאליסטית שימוש נרחב במאמריו בנושא.
5. דברים אלה ציטט החבר יוסף שפירא בישיבת מרכז מפא"י מיום 14.2.1952 בה צורף לבון כחבר המזכירות, אולם דברים דומים כותב מנדלסון גם בספרו 'ירושלים' עיין בעמוד 110 ואילך סביב ענין השבועה. באותה ישיבת מרכז מפא"י ישנו דיון מרתק בשחיתות הפושה 'בכל חלקי העם' ומחלחלת בכל פינה, אפילו בין אנשי המפלגה והפקידים(!) שם גם מבהיר החבר י. ליפוב שהקמת המדינה הייתה המהפכה: "הדמורליזציה אוכלת בנו בכל מקום, וזה לפחות שנים שנים, מיום קום המדינה. אחרי כל מהפכה יש חולין של מהפכה" (פרוטוקול 14.2.1952, עמ' 17). בהמשך דבריו הוא מציע הצעה אופרטיבית להעלאת קרנה של המפלגה: "אנו מציעים פעולה לטיהור המפלגה... אני יודע שכאשר מדובר על טיהור כולנו נזכרים ברוסיה, אך בכל אופן זהו צורך המפלגה אשר על ידו נוכל לתקן הרבה מושגים פגומים." (שם עמ' 19). מעניינת התייחסותו למהפכה כאל קודש, לעומת ה'חולין של מהפכה'. זה מתקשר לדבריה של רחל ינאית, מראשי השומר בשנת 1917 עם הגיע הידיעות בדבר המהפכה ברוסיה 'הגאולה הלאומית היא אתחלתא דגאולה סוציאלית'. (מן העמל אל העבודה, ילקוט האחדות, ת"א תשכ"ב, עמ' 560).
6. לאחר אותו ראיון מטלטל וחושפני לא זו בלבד שהזמינוהו להרצות בבתי מדרש דתיים 'אורתודוקסים' מוצהרים, היו גם רבנים כאלה ואחרים שבעצמם קראו תיגר על מלכות שמים ויצאו חוצץ להגנת 'הצדק האוניברסלי' כלומר, הדמוקרטיה הדתית!
7. חלק נכבד ממחלוקת זו נגרם עקב עלילות – לעתים עלילות דם ממש – שהעלילו תלמידיהם של מנדלסון וחבריו ה"משכילים" על רבנים משני הצדדים תוך שהם מייחסים את ההלשנה 'לצד שכנגד'.
8. מוסד היסוד: תולדות ועד הכללי כנסת ישראל, ירושלים תשי"ח, "כ"ו סוגי הפעולות" עמ' 51-32.
9. שם, עמוד 144.
10. שם, עמ' 94.
11. פרקי אבות, ה, א.
12. כנס משפטנים באילת, יולי 2013.
13. "צדק ילין בה ועתה מרצחים"; ישעיה, א, כא.
14. תלמוד בבלי, יבמות, קט ע"ב.
15. תהלים, פב, ה.
16. פרקי אבות, ה, ח.
17. ראה, למשל, תגובת ארגון השב"כ על ביקורת ציבורית שנמתחה עליו עקב חשיפת מעשי אלימות קשים מצד אנשיו כלפי אזרחים קטינים בפרשת עלילת הדם בדומא: "הקבוצה הזו שואפת לערעור השלטון במדינה, לפגיעה ביסודות החברה והמשטר הדמוקרטי".
18. ד"ר רעיה אפשטיין, חזרה אל עצמנו, 22.01.2006.
19. בולגקוב סרגיי. גזענות ונצרות, מתוך: הנצרות והשאלה היהודית.
20. רעיה אפשטיין, שם.
21. ישעיה, א, כז.

תאריך:  17/11/2019   |   עודכן:  17/11/2019
שתף:

מועדון הבלוגרים לקבלת רשימות גלעד קדומים לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
התנגשות מלכויות
הודעות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב הודעה 
1
מאמר מעניין מאוד ל"ת
יישר כח  |  17/11/19 23:25
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
מתי דוד
קבוצה מאוד מסוימת של אנשי אקדמיה, תקשורת ורוח המזוהים כאנשי השמאל הקיצוני והדוגמטי, המנהלת מסע שנאה והסתה פרועה נגד המדינה וממשלתה
יוני בן-מנחם
ארגון חמאס מתפייס עם הג'יהאד האיסלאמי וחוזר לשתף עמו פעולה נגד ישראל למרות הבנות הרגיעה. היריבות בין שני הארגונים תימשך מתחת לפני השטח וחמאס משחק "משחק כפול" מול ישראל, הסבב הבא הוא עניין של זמן ונדרשת הכרעה אסטרטגית בעניין רצועת עזה
אפרים הלפרין
אם ליברמן לא ירסן עצמו, הוא יימחק מהמפה הפוליטית
ד"ר חיים משגב
שי ניצן פועל מתוך פאניקה    התנהלותו לאורך שנים הייתה תמיד על גבול האי-תקינות, אם לא מעבר לכך    הגיע הזמן לשים סוף להשתוללות של האוליגרכיה המופקדת, לטענתה, על שלטון החוק    אהרן ברק ייסד אותה - והוא עתה ממובילי המחאה נגד קריסתה
אפרים הלפרין
במסגרת תרגילי החפירה בתיקי נתניהו ראינו אמש בטלוויזיה את עד המדינה, ניר חפץ, כאשר הוא מעיד על עיסתו
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il