מסביב יהום הסער

גדעון סער הוא קאובוי אמיתי. הוא מתייצב במרכז העיירה, שולף ויורה לכל הכיוונים. בקומות העליונות של הבניינים שבמרכז העיירה מזדרזים להשיב לעברו באש. במערבונים של פעם, ירייה אחת זכתה לתגובה מידית של צרורות - בדיוק כמו שקורה היום בליכוד. זה יכול היה להיות תסריט נפלא למערבון של שנות האלפיים. יש בסיפור הזה טוב, רע ומכוער, לי אין כוונה לתת בהם סימנים. את זה אני משאיר לכם. סער יודע להילחם ויודע להוביל קרב. בכך אין לי שום ספק. הוא שנון, הוא ציני, הוא מופיע מצוין, והוא לא דופק חשבון. סער יודע שאין דרך חזרה - הוא חייב להמשיך קדימה. אם צפיתם במערבונים, יכולתם להתרשם שכוכב מערבונים לא ממצמץ לעולם. גדעון סער, הכוכב הראשי, לא מתכוון לשנות את חוקי המשחק. הליכוד של היום הוא מערבון אמיתי מהחיים. אין בו לא חמלה וגם לא רגעי חסד. כמו במערבונים שעל מסך הכסף, רק מי שנחוש והולך עד הסוף יהיה גם המנצח. הקריאה של סער לנתניהו להתפטר ולקחת אחריות היא צעד שאף לא אחד מחברי הכנסת של הליכוד העז לעשות. סער, להבדיל מכמה מועמדים בליכוד שרואים עצמם ראויים לרשת את נתניהו, יודע שמנהיגות לוקחים. זה אולי ההבדל הגדול בינו לבין חברי כנסת אחרים, שעדיין לא יצאו מהמחילות. הם מעדיפים לצייץ מעת לעת, משחררים אמירה וחוזרים להתחפר. האם גדעון סער חצה קו אדום? לא בטוח. כדי לדעת את התשובה לשאלה, צריך לדעת האם יש קו אדום, והאם התמודדות לגיטימית על ראשות מפלגה היא חצייה של קווים אדומים. סער לא רואה כנראה שום קו, ובוודאי שלא קו אדום. הוא מרגיש בשלב הזה שהוא השריף הבלתי מעורער של העיירה. הוא גם יודע שתפקיד השריף יכול להתפנות בקרוב, ומתכוון להיות שם כדי לשבת ראשון על הכיסא. איש לא יכול לדעת בשלב הזה איך יסתיים הקרב. בקרב האכזרי על ראשות הליכוד יכולות להיות גם הפתעות, כמו למשל ירי מאחורי הגב. שלא כמו במערבונים, שם הבמאי מקפיד על כבודם של הגיבורים ועל חוקי משחק ברורים, ולא מאפשר חיסול לא-מכובד, הבמאי של החיים - זה שמביים את הקרבות בליכוד - לא שולט בשחקנים, שלא בוחלים בשום אפשרות ובלבד שינצחו בקרב. בשלב הנוכחי מתבצרים המתחרים על הר הזבל. הם מצפים לאות שתינתן כדי להתחיל בגלגול הערימה לכיוונו של גדעון סער. נשק יום הדין עדיין לא הופעל. גם סער וגם רעייתו גאולה אבן, יודעים שזאת רק שאלה של זמן עד שהר הזבל ינוע לכיוונם. בפוליטיקה כמו בפוליטיקה כל האמצעים כשרים, ושלא כמו במערבונים, לבמאי הסרט שמתרחש במציאות, אין זיכרון קצר. לכן, אין לו גם סיבה שלא לנבור בערימת הזבל ולדלות מתחתית הערימה את מה שישרת אותו בעתיד. אז מה יש לנו. יש לנו כמה חברי כנסת שרואים עצמם כמי שהצליחו להעפיל לצמרת הליכוד, שחושבים בדיוק כמו גדעון סער, אבל הם מ-פ-ח-ד-י-ם. אומץ לב ופוליטיקה לא הולכים תמיד יחד. מה שעובד טוב יותר, הוא יציאה מהשוחה לזמן קצוב, שחרור כמה יריות באוויר, וחזרה מהירה לעמדת התחפרות. יש לנו את השרה מירי רגב, שסער טרח להזכיר לה שבימים טובים יותר, הוא זכה ממנה למנות גדושות של חנופה. יש לנו את שר החוץ ישראל כ"ץ, שיתמודד כנראה מול סער על הנהגת הליכוד, ויש לנו חבר כנסת טרי, ניר ברקת, שהזדרז כבר לפני מספר שבועות, לרוץ לספר לחבר'ה שאין מועמד מתאים ממנו לראשות הליכוד – כמובן, אחרי עידן נתניהו. יתרונו של ח"כ ברקת, העשיר מבין המועמדים, אבל העני ביותר מבחינה אידיאולוגית. זו הסיבה שבגללה הוא יתקשה לשכנע את חברי מרכז הליכוד - שאידיאולוגיה עדיין חשובה עבורם - שהוא זה שראוי להנהיג את התנועה. הן ראש הממשלה והן יושב-ראש הכנסת קראו השבוע להרגיע את הרוחות, מה שמעיד על סופה גדולה שמתרגשת. לא רק הטמפרטורות אמורות לצנוח בסוף השבוע. עומדת להתרגש עלינו סופה פוליטית חזקה, שעלולה לטלטל את הבית של מפלגת השלטון הגדולה בישראל. אני מוכן להמר שראש הממשלה נתניהו לא יישב לאורך זמן בחיבוק ידיים ויסתפק רק בנציגיו המוכרים שערוכים לכל קריאה. הסיכוי שנתניהו יוותר על התפקיד מרצונו לא קיים, מה שמבטיח שזו רק תחילתו של המערבון.

משה כחלון, שר האוצר, לא יכול היה להתעלם השבוע מידיעה גדולה שהעסיקה את חובבי הנוסטלגיה. ממחסן התפאורות של הטלוויזיה החינוכית נעלמו הבובות המיתולוגיות שליוו לאורך השנים את תוכנית הילדים הפופולרית "קישקשתא" ששודרה בעשורים האחרונים. בתאגיד השידור הציבורי מבקשים להחזיר את התוכנית הפופולרית ללוח השידורים, ולכן הגו רעיון מקורי. בכניסה למשרדי התאגיד הוצבו תיבות שעוצבו בגודל של הבובות, כך שמי שלקח את הבובות יכול להחזיר אותן בעילום שם. אני משוכנע שאהיה איש בשורה עבור התאגיד. אחת הבובות נמצאת בלשכת שר האוצר בירושלים. היא יושבת כבר זמן על כסאו של שר האוצר. בחודשים האחרונים הבובה נעלמה, אבל השבוע היא חזרה והיא שם. איך אני יודע? כי השבוע ראיתי בעמוד הפייסבוק של שר האוצר משה כחלון את תמונתו של השר, ומתחתיה כיתוב שריגש רבים מהגולשים. כך כתב שר האוצר כחלון, כשהוא אחוז התרגשות מתוך דאגה אמיתית לצרכנים: "חתמתי הבוקר על הגדלת המכסות לייבוא חמאה, כדי להגדיל את כמויות החמאה בשוק, ולצמצם את המחסור הקיים בחנויות. בימינו אין סיבה שיהיה מחסור בחמאה". אני משוכנע שלא מעט צרכנים התרגשו מצעדו הנדיב של כחלון, כשהתברר להם עד כמה דואג להם שר האוצר. אלא שכחלון לא נקט צעד מתבקש שבו היה אמור לנקוט כבר לפני קרוב לשנה. הוא נזכר רק עכשיו, כנראה לפני סבב נוסף של בחירות, שיש צורך להגדיל את מכסות יבוא החמאה. הציבור כבר למד להבין מה שווה כחלון, הציבור מבין מה מבין כחלון בכלכלה, ומה הסיכוי שהמשק ייחלץ מהמשבר הקשה, כשבראש משרד האוצר יש שר שהוא בובה. איש אינו חולק על כך שבסיום כהונתו ישאיר כחלון את המשק עם בור תקציבי עצום, ואנחנו ניאלץ לשלם את המחיר. הגולש יאיר משכית שואל את כחלון, "מדוע הסכמת שיהיה מחסור במשך למעלה משנה ולא נקפת אצבע"? גולש אחר גלעד שטרנשיין תוקף ישירות את כחלון וכותב "מה אתה מורח אותנו בחמאה בזמן שחבר שלך ראש הממשלה, מחזיק אותנו כבני ערובה? מדינה שלמה הולכת לפח. תתבייש לך, חשבנו שאתה אדם עם עקרונות". כחלון ועקרונות - הצחקתם אותי. מדובר בשני קווים שלעולם לא יפגשו. מה שהולך יחד זה כחלון וכבוד, כחלון וכיסא, כחלון ודאגה בעיקר לעצמו. אבל כחלון ועקרונות? מאיפה לקחתם את זה. איתי יוגב, עוד גולש, נזכר בעמוד הפייסבוק של שר האוצר במימרה "מי שמרוחה לו חמאה על הראש שלא יצא לשמש". בדיוק כך נהג שר האוצר. בחודשים האחרונים הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. זאת הסיבה שהגולש רפאל טולדנו פותח את תגובתו במילים "ברוך מחייה מתים", ושואל את כחלון: "איפה כל ההצהרות שלך שלא תתמוך בראש ממשלה תחת כתב אישום ועוד בחשד לשוחד?" כחלון הבטיח. אבל לא הבטיח לקיים. בראיון עם דני קושמרו, מגיש המהדורה המרכזית של ערוץ 12 הבטיח כחלון ש"אם היועץ המשפטי ימצה את התהליכים ויחליט להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, ראש הממשלה לא יוכל להמשיך ולכהן תחת כתב אישום". קושמרו מחדד את הדברים ושואל את כחלון: "בליכוד אומרים אחרת, הוא חף מפשע עד שיוכח אחרת", וכחלון מישיר את מבטו למצלמה ומשיב בתקיפות "בליכוד יכולים לומר מה שהם אומרים. תשאל אותי מה אומרים בכולנו. אני אומר לך, מתחיל משפט נגד ראש הממשלה - הוא לא יכול לכהן, והוא יודע מה הוא צריך לעשות". קושמרו כנראה לא משתכנע שפיו וליבו של כחלון שווים, וחותם בשאלה קצרה אחרונה - "אתם לא תהיו שם?", וכחלון משיב בנחרצות "בוודאי שלא". כחלון, שזחל על גחונו לליכוד, תלוי עכשיו בנתניהו. הוא התבטא אומנם בעבר שהוא התחייב לתמוך בראש הממשלה, רק אם נתניהו יצליח להקים ממשלה, אבל ברור לו שאחרי ה"חזרה הביתה", לליכוד, כשהתברר לו שאין לו סיכוי לעבור את אחוז החסימה, הוא לא יכול יותר לזגזג יותר. אם הוא יחליט לערוק לכחול לבן, הוא יזכה בתואר הכבוד - זונה פוליטית.

נעמה סיקולר, עורכת גלובס, הוכיחה השבוע שני דברים חשובים, שהנייר סובל הכל, ושכעורכת עיתון כלכלי, אין מי שבקיא ממנה בכלכלה. באמצע השבוע פרסמה סיקולר מאמר פרי עטה, שנשא את הכותרת "למרות אקורד הסיום הצורם, עוד נתגעגע למשה כחלון". עוד לפני שקראתי את דברי השירה שבחרה לפרסם סיקולר, שאין לי כוונה לחסוך מכם, חזרתי וקראתי שוב את כותרת המאמר שבישרה שעוד נתגעגע למשה כחלון. הייתי משוכנע שנפלה טעות בכותרת הראשית, ובמקום הכותרת עוד נתגעגע למשה כחלון, שבו הוכתר המאמר, חשבתי שהכותרת שהתפרסמה היא לא נתגעגע למשה כחלון. אלא שקריאה חוזרת הבהירה לי שטעיתי ובגדול. כחלון הוא לדעתה של עורכת עיתון כלכלי, שר אוצר טוב שנתגעגע אליו. את המאמר פתחה סיקולר בדברי שירה: "בחירות מועד א' הותירו אותו מותש, מובס, פגוע וכמעט ללא מפלגה. הוא התכנס בתוך עצמו, הוריד דרמטית את הופעותיו במשרד האוצר ועוד יותר את ההופעות בתקשורת. הוא חבר לליכוד, התחיל לגמגם ביחס לעקרונות שהתווה והותיר אחריו שותפים פוליטיים מתוסכלים". דברי השירה המופלאים שפרסמה עורכת גלובס, מעידים שהיא משוררת חבויה, אבל רחוקה כנראה מאוד מלהבין בכלכלה. אם משה כחלון, שהוא שר אוצר בממשלת זמן קצוב, אינו מגיע למשרד, ו"הוריד דרמטית", את הופעותיו במשרד האוצר, כפי שסיקולר מעידה בעצמה, הוא היה צריך להניח מזמן את המפתחות, ולאפשר למי שמבין בכלכלה לנסות לכסות את הבור התקציבי העצום שהוא משאיר אחריו. זה לא הכל. כחלון חזר והתראיין בחודשים האחרונים, ובכל פעם מחדש הוא הבטיח לנו שהוא יחזור אחרי הבחירות לתפקיד שר האוצר. לא ברור איך הצהרתו של כחלון מתיישבת עם התנהלות כושלת של שר אוצר, שממעט להגיע למשרד משום שהוא מותש ומובס. קראתי בעיון את דבריה של סיקולר, שכותבת בין השאר ש"משה כחלון הבטיח אבל ממש לא הצליח, לא בהורדת מחירי הדירות, ובשנה וחצי האחרונות גם לא בשמירה על קופת המדינה". לא ברור מדוע על סמך הקביעה החד-משמעית, שקבעה סיקולר בעצמה, אנחנו צריכים להתגעגע לשר אוצר כושל, שלא הוריד את מחירי הדירות, למרות שזאת הייתה הבטחתו המרכזית במערכת הבחירות, ולמרות שכשל בשמירה על אוצר המדינה, כפי שמעידה הכותבת עצמה. את תרומתו של כחלון כשר התקשורת להורדת מחירי שיחות הטלפון איש לא ייקח ממנו, אבל לא ברור איך ומדוע קושרת הכותבת בין מהלך שהתרחש לפני שנים רבות, לבין תפקודו של כחלון כשר אוצר. כחלון לא עצר את האנדרלמוסיה והטירוף סביב תאגיד השידור הציבורי, כשם שהוא לא "בלם ממש בגופו לא מעט מהלכים נגד בית המשפט העליון". ראוי היה שאם עורכת גלובס בוחרת להחמיא ולשבח את שר האוצר, היא תצרף למאמרה דוגמאות, ותספר לנו איך "הוא בלם בגופו" תהליכים לא ראויים. בפרק אחר של יצירת החנופה, טורחת סיקולר לציין בין השאר כי כחלון "לא חשב רק על עצמו, כמקובל אצל פוליטיקאים ולא חשש לחשוב באופן חדשני ויצירתי". לא ברור איך הדברים מתיישבים עם זחילתו של משה כחלון בחזרה לליכוד, לאחר שהסקרים ניבאו שהוא לא יעבור את אחוז החסימה. למה כחלון בחר לחזור על גחונו לליכוד, בגלל טובת העם והמדינה? האם זה לא נעשה רק משום שבניגוד למה שסיקולר כותבת ש"כחלון לא חשב רק על עצמו". אין אופורטוניסט גדול ממנו. אבל השיא עוד לפנינו. סיקולר מוקסמת מאישיותו של כחלון, עד שהיא מוכנה לכתוב דברי הבל כמו "כחלון הוא אחד הפוליטיקאים המחוננים והאמיצים שהיו לנו, ואחד האנשים היחידים שבאמת היה מסוגל לתת 'קונטרה' לנתניהו". זה השלב שבו הפסקתי את קריאת המאמר, והלכתי לחפש טיפות עיניים. לא ברורה לי מה הסיבה שבגללה זכה משה כחלון לתואר מחונן, כשם שלא ברור לי באילו נושאים הפגין כחלון את אומץ ליבו. היה ראוי שעורכת עיתון כלכלי תשתף את הקוראים במידע חסוי שכנראה מוכר רק לה. אשר ל"קונטרה", שנתן לדברי סיקולר כחלון לנתניהו, שהיה אחד משרי האוצר הטובים, לא נותר לי אלא להמליץ בפני כחלון, להירשם לשיעורים פרטיים בכלכלה אצל נתניהו, לפני שהוא בוחר לתת לו "קונטרות". את שורות המחץ שומרת עבורנו סיקולר לסוף המאמר, שבו היא מתפייטת על מעלותיו של כחלון: "הוא יירשם כשר אוצר בכלל לא רע. אם הכוכבים היו מסתדרים אחרת, הוא אפילו היה יכול להיות מועמד ראוי לתפקיד ראש הממשלה". אני מודה, את המשפט הזה קראתי שלוש פעמים, ולא האמנתי למה שאני קורא. מדובר במאמר שכתבה עורכת ראשית של עיתון כלכלי. אני מתקשה להאמין ואיש לא ישכנע אותי, שהעורכת סיקולר כותבת מאמרים כשהיא בגילופין. אין לי עניין להתמודד עם עורכת שבקיאה בשפת הכוכבים, וקובעת בנחרצות ש"אם הכוכבים היו מסתדרים אחרת", כחלון היה יכול להיות מועמד ראוי לראש ממשלה". השתכנעתי והתרשמתי שהעורכת סיקולר בקיאה הרבה יותר בגרמי שמיים מאשר בכלכלה, אבל לעולם לא מאוחר להחליף מקצוע. אני מסוקרן לשמוע מה דעתה של המוציאה לאור של גלובס, אלונה בראון. על מאמרה המטלטל של העורכת הראשית שהיא מינתה. אם בראון הייתה שואלת לדעתי, הייתי מציע לה להוסיף בסוף המאמר את האות (מ) כדי שקוראי "גלובס", לא יטעו לחשוב לרגע שמדובר במאמר שכתבה העורכת הראשית, ויאמינו שמדובר בלא יותר מאשר במודעה בתשלום. גלובס התהדר פעם בסיסמה שהוא "העיתון הכלכלי למקבלי ההחלטות". כשקראתי מה כתבה העורכת הראשית, הגעתי למסקנה שלו מקבלי ההחלטות היו מאמצים את דעתה של העורכת הראשית, היינו כבר מזמן כלכלית על הקרשים.

גלעד ארדן נעלם. כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש לפנות לתחנת המשטרה הקרובה. לא במקרה פתחתי את הקטע העוסק בארדן ובמשטרת ישראל, בנוסח שמשודר בכל פעם שהמשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחרי נעדרים. מאז הדברים הקשים שהשמיע ראש הממשלה על הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה והמשטרה, נדם קולו של השר לביטחון הפנים. כדבר הזה לא היה מעולם, אבל מעולם גם לא הופקד על המשטרה שר כמו גלעד ארדן. אם השר ארדן מסכים עם דבריו של ראש הממשלה, ראוי שהוא יגבה את נתניהו, ויבהיר לציבור למה דעתו היא כדעת ראש הממשלה. אם ארדן חושב שהדברים שאמר נתניהו אינם ראויים, מן הדין שיגבה את המשטרה. אבל ארדן הוא שפן פוליטי. הוא מתקשה להעריך מה יעלה בגורלו של ראש הממשלה, ולכן הוא בוחר שלא להעניק גיבוי לדבריו של נתניהו. אם ארדן היה יודע בוודאות שתם עידן נתניהו, אין לי ספק שהוא היה מזדרז להתייצב לימין שלטון החוק, ולהציג עצמו כאביר החוק והצדק, אבל כשהדברים מעורפלים ולא חד-משמעיים, אין שיטה טובה יותר מאשר להעלם. בכל פעם שבאמצעי התקשורת מזכירים את ארדן כאחד השרים שהם חלק מצמרת הליכוד, אני פורץ בצחוק. אני לא לבד. אני בטוח שגם גלעד ארדן מתפוצץ מצחוק. גם הוא לא מאמין עד כמה מוכנים עיתונאים להשתטות. ארדן יודע שראש הממשלה בז לו. ההחלטה של ארדן לסגור את רשות השידור ולפעול להקמת תאגיד השידור הציבורי, יחד עם ח"כ יאיר לפיד, שנוא נפשו של נתניהו, הביאה להידרדרות היחסים בין ראש הממשלה לארדן. ארדן הוזמן אומנם זמן קצר לפני הבחירות לביתו של נתניהו, והזדרז לפרסם את הגילוי החשוב, אבל נתניהו לא יכול לשכוח לארדן את התעקשותו להקים את התאגיד, שחטיבת החדשות שלו מאכילה אותו מרורים. זה לא מקרי שרק לאחרונה שמענו הצעה חדשה להפריט את התאגיד. לו זה היה אפשרי מבחינת נתניהו, זה היה קורה מזמן. אלא שהחלטת היועץ המשפטי להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, בצד מאבק ההישרדות שלו, והעובדה שמדובר בממשלת מעבר, לא מאפשרים לנתניהו לבצע בעת הזאת את התוכנית. על יחסה ודעתה של משפחת נתניהו על גלעד ארדן ניתן ללמוד מחקירתה של רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, שנשאלה על-ידי חוקרת יחידת להב 433 על ארדן, וזכתה לתשובה הזאת: "ארדן יצא מאחורי גבו של ראש הממשלה, והוביל אותו בשקר ובכזב להקים את תאגיד השמאל של נוני מוזס ובנט. הוא אדם שיחד עם השנייה, עם החברה שלו איילת שקד, הגישו חוק לסגירת ישראל היום, העיתון הימני. עובדה שהם מאותרגים ומלוקקים ליקוקים אדירים על-ידי השמאל". נכון שבפוליטיקה הצלחה או כישלון אינם מדד לכלום, אבל הצורה הנלעגת שבה התנהלה הקדנציה של ארדן כשר לביטחון הפנים, לא הייתה מאפשרת לו לקבל אפילו דרגת מפקח, לו הוא היה נדרש לעמוד בקריטריונים ניהוליים או פיקודים של משטרת ישראל. לארדן יש סיבה נוספת לצלול עמוק ולא להרים ראש. הוא מצפה לראות מה יעלה בגורלו של גדעון סער, ואז הוא יחליט האם יש רוח ולאן היא נושבת. אין סיכוי שארדן יתמודד על ראשות הליכוד, כשם שאין סיכוי שבמקרה שהוא יחליט להתמודד, הוא יקבל יותר מעשרות קולות. ארדן שהוא שפן פוליטי, חושש מאוד מתגובתו של גדעון סער, ובצדק. בעבר כבר עבר חתול שחור בינו לבין סער, שמגלה אומץ לב פוליטי, תכונה שאינה מוכרת לארדן, ולכן מבחינתו הצעד הנכון ביותר הוא לשמור על דממת אלחוט. מי שבכל זאת יצא במפתיע להגנת המשטרה הוא מ"מ מקום המפכ"ל הזמני, ניצב מוטי כהן, שהבין כנראה שלמשטרה לא צפוי בזמן הקרוב גיבוי מהשר לביטחון הפנים, ולכן הוא החליט להיפגש עם קצינים ושוטרים ביחידת להב 433, כדי לומר להם שהם צריכים למלא את שליחותם הציבורית במסירות, בצנעה וללא מורא. ההחלטה של ניצב כהן לבוא ליחידת להב 433, אולי לא תקדם אותו בזמן הקרוב למינוי קבוע של המפקח הכללי של משטרת ישראל, אבל היא העניקה לו נקודות בקרב דרגי הפיקוד של משטרת ישראל. כהן לא יכול היה לנהוג אחרת ובוודאי שלא בדרך שבה נוהג השר הממונה על המשטרה שירד למחתרת. בצעד שבו נקט ניצב כהן הוא הימר נכון. עד הבחירות ממילא לא ניתן למנות מפכ"ל משטרה במינוי של קבע. אחרי הבחירות, יהיו מי שיאמרו "אלוהים גדול", או בתרגום פשוט יהיה מה שיהיה. אם נתניהו ישמש ראש ממשלה, לא בטוח שהצעד שבו נקט ניצב כהן, יהפוך אותו לדייר קבוע בלשכת המפכ"ל. אם על כיסא ראש הממשלה יישבו סער וגנץ, טובים הסיכויים שכמי שמילא את התפקיד תקופה ארוכה, במעמד של ממלא-מקום זמני -יזכה ניצב כהן למינוי של קבע.

איפה הימים שברחובות הערים הסתובבו חלבן, בלגולה, צלם רחוב, מדביק טפטים, מצחצח נעלים ו...מוכר קרח. בשנת 1951 פרסם הארץ, ידיעה חשובה שעניינה את תושבי תל אביב באותה תקופה. "1,000 טונות של קרח יועמדו היום לרשות תושבי תל אביב. הגורמים הנוגעים בדבר סבורים כי כמות זאת תספיק למנוע מחסור ותקלות. כל משפחה תקבל שליש של בלוק. יש לקוות כי הודות לסידורים שנעשו יקבלו תושבי תל אביב את מנתם בסדר וללא חששות למחסור. מעתה ועד הודעה חדשה תבוצע חלוקת הקרח בתל אביב מ-6 בבוקר ועד 2 אחר-הצהריים. ובשאר ימות השבוע משש בבוקר ועד השעה שלוש אחר-הצהריים". זאת הייתה ידיעה חשובה שעניינה את כולם. פריז'ידרים עדיין לא היו בנמצא, והדרך היחידה לשמור על חלב, ומוצרים אחרים שזקוקים לצינון, הייתה באמצעות מקררי עץ שלתוכם הוכנסו גושים גדולים של קרח שנמכרו ב"בלוקים". את הקרח נשאו הביתה בעזרת מלקחי מתכת, שנראו כמו מזלגות גדולים. אבל היו גם מי שהעדיפו לסחוב את בלוקי הקרח בידיים במקום בעזרת הידית, לאחר שנעזרו בשקי יוטה. מוכר קרח נחשב באותם ימים מקצוע מכניס ומכובד. לא מעט מוכרים הפקיעו מחירים, ולכן הוחלט אז על הקמת כוח שיטור מיוחד שפטרל בין עגלות הקרח, כדי לבדוק שהמחירים שגובים המוכרים הם המחירים הקבועים בחוק. בארכיון הציוני הלאומי מצאנו מודעה על מחירי הקרח באותה תקופה - לא זול.