לחם ומלחמה, שורש אחד. כל המלחמות אחרי הכל, הן על הנלחם. כך אומרת חוכמת המוני המונים. התיבה "לחם", היא מטפורה להשפעה, לשחר, לשליטה על מאגרי האנרגיה, להבטחת הגבולות המגינות על שדות המרעה והקמה, לכיבוש המרכזי הייצור או להפיכתם לעיי חרבות לבל יהיו לחם לצר אויב. כל היתר הוא תפאורה. לחם - מלחמה. אין פחד מאויב כי לחמנו הוא. לא שנאכל אותו כמי שאוכל פתו, משמע, לחם שלו יהיה לחמנו כי נביס אותו ונפשיט אותו מלחמו, מכל נכסיו.
אבל מה נעשה וברור כל כך היום, כמו שצריך היה להיות ברור מימים ימימה, כי לא על הלחם לבדו ימות האדם.
אני מתבונן בקורות את העולם היום, היום ממש, ודומה בעיניי כי על מפת הארץ מתעמתים מזה האמונה והחרב, ומזה הפוליטיקה והפצצה והפוליטיקה והפצצה אינה משברת את להב החרב של החרב והאמונה, והחרב אינה מרתיעה את הטיל הנושא את הפצצה. אכן, רבים, הוגים, אסטרטגים, כלכלנים, משוכנעים כי גם הפוליטיקה גם האמונה אינם אלא מילים נרדפות ללחם ובעומק הדבר זאת גם תכלית הכוח, לשם הלחם סוגדים לו, וכל החרבות הן חרמשים כל התותחים מחרשות. אני מפקפק בכך למרות שזה נראה אמין ומציאותי כל כך.
אני רואה גם אחרת. ואני חושש אחרת. אני חרד שמא יש אי-הבנה מובנמת באבחנה. הפוליטיקה והפצצה האמריקנית הוציאה להורג את סולמאני, אחד מן המצביאים של האמונה והחרב, והעולם הפוליטי מחכה לתגובת נקם של פצצה מאירן שבוודאי ובוודאי אינה יכולה לעבור על סדר היום לא קבל עולם ובעיקר לא קבל עמה שלה, אבל באירן של החרב והאמונה לא בטוח כלל שחושבים על נקם בפצצה. עולם השיקולים שם אינו עולם השיקולים כאן. כאן רוצים פצצה כדי להרתיע את הפצצה של היריב מכאן. שם רוצים את הפצצה כדי להגן על החרב. צריכים אותה כדי לכבוש אמונה.
יתכן למשל כי בטהרן אומרים הנוקמים כי הנקמה תבא גם ואולי בעיקר על-ידי סילוק האמריקנים מעירק המנופצת, וששיעים ישלטו על הסונים, וייצאו את הלהט שלהם לאזור ומעבר לו, וישלחו אלפי נושאי חרב למות כבשר תותחים, עד שייראו את הפוליטיקאים החמושים נסוגים כמו שנסוגו מסיאול. נקם. סולימאני הוא בעיניהם מצביא, דיפלומט, רם דרג בממלכה, לא טרוריסט מסתתר. התותח פגע בממלכה בעיניהם, לא במנהיג אל-קאעידה המסתתר בחווילה רחוקה, לא את ראש הכליפות האיסלאמית הביזארי שהמליך את עצמו. זה משטר מוות שונה לחלוטין. בעיני הפצצה זה דומה. ידיו מגואלות בדמה. בעיני החרב, כנראה לא. ידיו נשאו דגל.
גם בפצצה מול פצצה לא מספיק שהפצצה תהיה אימתנית יותר כדי לנצח. גם לפצצה יש כוח הדף נוסף אם היא מגנה על אמונה, על ערך, על חיים כערך סגולי, על צדק. המערב הפוליטי לא יכול לחמש את הפצצה שלו באמונה. אין לו. יש לו דת. לא אמונה. אילו יכול היה, היה לו סיכוי גדול יותר להדביר את החרב. אבל אין לו. הוא זקוק לתחליף אמונה, לתחליף האחד היכול לעמוד לו. לדיפלומטיה. למדיניות. בפצצה בלבד, הוא עלול ללקות בחרב. העולם כפי שהוא רוצה בו, עלול לחמוק משליטתו. זה לא אומר חלילה, שיש להשלים עם האמונה והחרב. היוצא לשבור אותה צריך גם לשבור וגם לעשות הכל כדי שתשוב לנדנה. רק לשבור - יישאר לעולם די פלדה במכרות כדי להפוך אותה לחרבות. להכות אותה על-ידי ניתוץ האמונה, פגיעה במקומותיה הקדושים, אסור על-פי כל נורמה, על-פי כל חוכמת מלחמה, על-פי טיבה של אמונה הלוהטת יותר ויותר ככל שמנסים לכבות אותה.
גם זרוע נטויה. גם חוכמת הדיפלומטיה. אחרת, אויה לנו, כי לא על הלחם לבדו ימות האדם.
