אני כותב את מכתבי לכבוד הרב הראשי לא מתוך התרסה אלא מתוך הערכה לתפקיד החשוב שהוא ממלא. חשוב לי, שכבוד הרב יקרא את מה שעבר על המשפחה שאת סיפורה אני מבקש לספר לו.
לבקשת אלו שחיים עתה בישראל, אני נמנע מלציין את שמות גיבורי הסיפור. מדובר בסבא שבתקופת שלטונו של סטאלין כיהן בתפקיד של רב. בנו המחונן למד מתמטיקה באוניברסיטה בלנינגרד. הבן לאחר סיום לימודיו היה מרצה וחוקר באוניברסיטה מאוד יוקרתית בלנינגרד. בן הרב בשנות החמישים לחייו נשא לאישה בת זוג רוסיה. נולד להם בן, שעל-פי ההלכה הוא אינו יהודי.
בינתיים לנינגרד היא כבר סנט פטרבורג. ההורים החליטו שבנם ילמד בבית ספר ישראלי בעירם, שהיה בפיקוחו של משרד החינוך בישראל. הנער בסיימו את כתה י"א עלה לישראל במסגרת תוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים), כשבידיו כבר תעודת בגרות רוסית של תלמיד מצטיין. את כתה י"ב סיים בבית ספר קיבוצי בישראל, שזיכתה אותו בתעודת בגרות ישראלית עם ממוצע ציונים גבוה של 90%.
הבן, שעל-פי ההלכה אינו יהודי, תורם תרומה מבורכת וחשובה לחברה הישראלית, הוא אינו מסתגר בישראל רק ב-ד' אמות של מגדל השן האקדמי, אלא נוטל חלק בעבודה חינוכית המתבצעת בהתנדבות בשכונות מצוקה. אני שומר על אלמוניותו של גיבור הסיפור על-פי בקשתו. למרבה הצער, הדמות עליה כתבתי נכללה על-ידי כבוד הרב בקטיגוריה של אנשים, שלא היה ראוי להעלותם לישראל. על כך אני מצר.
אני מצר על שלל הכינויים, שמצא כבוד הרב לנכון להעניק לאותה עליה, שהדמויות עליהן כתבתי הן שכיחות ומאפיינות עלייה זו.
שורות אלו נכתבות בין כתלי בית החולים וולפסון. המחלקה, שמעניקה לי וליתר השוהים שרות אדיב ומקצועי, מורכבת ממספר גדול של רופאים, שאתה כבוד הרב קורא להם רוסים, ואני קורא להם ישראלים. אינני יודע איך הייתה נראית המערכת הרפואית בישראל ללא התרומה המבורכת של העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר.
אודה לכבוד הרב, אם יתנצל על דבריו.
