יהדות רוסיה הינה יהדות מפוארת אשר קצרה היריעה מלהכיל את שושלות גדולי החסידות שצמחו בה. העלייה הרוסית כשלעצמה העניקה למדינת ישראל דחיפה עצומה מבחינת ההון האנושי האיכותי שעלה במסגרתה.
אין שום ספק בכך שהעולים מרוסיה תרמו רבות לחוסנה הכלכלי, הביטחוני ובעיקר האינטלקטואלי של המדינה (שם לא השתמשו ב"שיטת הבדידים" בשביל ללמד מתמטיקה). למעשה, לא יהיה זה מופרך לומר כי העלייה הרוסית הסתגלה ל-דנ"א הישראלי- או כפי שהדבר מכונה בז'רגון הפנים רוסי, "עברה ישראליזציה"- באופן מהיר ויעיל יותר מכל עלייה אחרת לפניה.
קשה להבין מדוע רבנים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת מיהרו לגנות את דבריו של הרב הראשי, אשר נאמרו בנוגע לזרמים מסוימים ואזוטריים מאוד מקרב העלייה הרוסית. אותם גינויים מקיר לקיר הינם לא יותר מאשר התייפייפות במקרה הטוב ובורות במקרה הרע. יותר מכל, מבטאים אותם גינויים רתיעה טבעית מהעולם התורני, ההלכתי, כמו גם קושי לקבל את האמת מפי מי שאמרה.
רבותיי, יש לי חדשות בשבילכם. הרב הראשי אינו הראשון שטען כי במסגרת גלי העלייה מרוסיה הגיעו לישראל עולים רבים שאינם יהודים, ואף כאלו שבקרבם, מה לעשות, רוחש סנטימנט אנטי-יהודי.
המשורר והבארד הרוסי המפורסם ביותר, ולדימיר ויסוצקי, כבר נדרש לסוגיה זו מזמן. בשירו "מישקה שיפמן" (1972) מגולל ויסוצקי, בעצמו בן לאב יהודי ואם רוסיה, סיפור סאטירי אודות יהודי המשכנע את חברו הרוסי לעלות עמו לארץ ישראל.
עובדה פשוטה בתחילה מסרב החבר הרוסי להשתכנע. "אני רוסי מכף רגל ועד ראש" הוא עונה למישקה, "סבא שלי טטארי שנולד בסמארה, ובכלל, יש לנו רק אנטישמים במשפחה".
אך מישקה לא מוותר. למרות חששותיו שלו מפני האבטלה בארץ החדשה (אז עדיין לא היו מיזמים מבורכים כגון "נפש בנפש", מועדון הפרימיום התעסוקתי השמור בעיקר לחברה האנגלוסקסית), הוא ממשיך להפציר בחברו הגוי שיצטרף אליו למסע אל אותה טרה אינקוגניטה אשר שמע על-אודותיה ברדיו.
מישקה וחברו, המספר גיבור השיר, מגיעים סוף-סוף למשרד ההגירה. התור הארוך המשתרך מחוץ למשרד מתקדם בעצלתיים. פקיד סובייטי בודד חמוש בשתי חותמות, "מאושר" ו"נדחה", יקבע את גורל עתידם של אותם יהודים רוסים המבקשים לעלות ארצה.
לבסוף מגיע תורם של השניים לקבל את חתימתו של פקיד ההגירה הרוסי. או אז, מתרחשת התפנית בעלילה. בעוד שבקשת ההגירה של מישקה היהודי נדחית על הסף, דווקא חברו הטטארי מקבל אור ירוק לעלות לארץ המובטחת. "ישנה פה איזו טעות", מזדעק מישקה, אך ללא הועיל. הוא נשלח עם בעיטה באחוריו חזרה אל הכפור הרוסי בעוד חברו מטפס אל המטוס תל אביבה.
ההתנפלות על הרב הראשי איננה במקומה ומראה עד כמה אנשים משכילים יכולים להתקרנף רק על-מנת שלא להצטייר כ"גזענים". בסך-הכל ציין הרב עובדה פשוטה אשר אין עליה עוררין. כשהרב אומר את זה, הדבר מכעיס אותנו. אז למה כשויסוצקי שר את זה אנחנו צוחקים?
