אריה ישאג ויש מי שלא ירא

אריה דרעי ניפח השבוע שרירים, ויצא להתקפה נגד ח"כ אביגדור ליברמן. זה התחיל כששר הפנים דרעי, יצא כצפוי להגנתו של הרב הראשי, הראשון לציון יצחק יוסף, שנחשב בובה שלו. הרב יוסף טען שרק שני שלישים מעולי חבר העמים בשבע השנים האחרונות הם יהודים, וליברמן לא נשאר חייב. כשהוויכוח בין דרעי לליברמן הפך לאישי, דרעי החליט לרוץ לספר לחבר'ה שהרב יוסף נבחר בזכותו של ליברמן לתפקיד. זה היה כשליברמן היה לדברי דרעי שותף של ש"ס, ולא רצה רב ציוני דתי אחר. גם אם הדברים נכונים, ליברמן לא יכול היה להתעלם מאמירה נגד מי שהוא מייצג, כשמדובר בהתבטאות מעוררת מחלוקת של הראשון לציון. לכן הוא פנה ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיפתח בחקירה נגד הרב הראשי לישראל, שספק לדעתו של ליברמן, אם הוא יכול להמשיך בתפקיד. לדברי ליברמן, הראשון לציון הוא דמות רוחנית שאמורה לחבר את העם, לגשר בין מחלוקות ולכן הדברים מקוממים פי כמה. גם משה ליאון, ראש עיריית ירושלים, שנחשב מקורב לדרעי ולליברמן, ובזכות השניים הוא ראש העיר, לא מצליח להוריד את הלהבות. שני אישים פוליטיים שפילסו את דרכם הפוליטית מנקודת ההתחלה, והיו פעם חברים, לא מוכנים היום לשבת בחדר אחד. היו מי שלא האמינו שהעימות בין ליברמן ודרעי אמיתי. הקשר הטוב שהיה בין השניים, כשדרעי היה בתחילת דרכו וליברמן היה האיש החזק בסביבת נתניהו, ידע בעבר בעיקר עליות. יש מי שמוכנים להישבע שהסיסמה "ש"ס קונטרול – נאש קונטרול", אחת הסיסמאות המוצלחות של מערכת הבחירות, לא רק שלא העיבה בשעתו על היחסים בין השניים, אלא הייתה בידיעת שני הצדדים ובהסכמתם. זוכרים את סיסמת הבחירות המוצלחת של נתן שרנסקי, שהפכה אותו למשך שנה לשר הפנים ה-18 אחרי הבחירות? "אם ווה-דה פוד ש"ס קונטרול? נייט אם וודה- פוד נאש קונטרול". מי שייצגו אז את הקול הרוסי הציבו משימה להוציא את משרד הפנים מידי ש"ס. עכשיו שנראה שהעניינים יצאו משליטה, מזדרז שר הפנים ויושב-ראש ש"ס אריה דרעי, להבהיר לשומעיו שאחרי הבחירות תדרוש מפלגתו גם את משרד הקליטה. או כמו שהוא מעדיף לקרוא לכך "מנאש קונטרול לש"ס קונטרול". ליברמן מצדו לא מתכוון לוותר על משרד הפנים. מי שינצח בקרב הזה ייקח איתו את כל הקופה.

איתן אורנשטיין, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, הוא האיש שלפרשה שבה נקשר שמו הוצא צו איסור פרסום. כל חטאו של השופט אורנשטיין - התכתבותו עם ראש לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה. ההתכתבות בין נוה לאורנשטיין נכללה בתוצרי הטלפונים הניידים של נוה, שנמצאו בידיה של הדס שטייף מגלי צה"ל, בניגוד לחוק ההאזנות סתר, והם אינם חלק מחומר החקירה נגד נוה. מי שקורא את ההתכתבות בין השניים שואל מדוע היה צורך בצו איסור פרסום, שרק העצים את הפרשה, הביא לגל עכור של שמועות, וייצר תחושה כאילו השופט אורנשטיין מעורב לכאורה במעשה לא ראוי. הצו שהוצא היה מיותר. מי שבאמת רצה, יכול היה למצוא את הפרטים ברחבי הרשת. גם לגבי החקירה נגד איש העסקים נוחי דנקנר הוצא צו איסור פרסום דומה, לאחר שהוא הועבר מכלא מעשיהו לבית המעצר ניצן. בסוף השבוע מסרה פרקליטות מחוז המרכז כי הוחלט לסגור את התיק נגד דנקנר מחוסר ראיות, ולא מחוסר אשמה, לאחר שקודם לכן, בעקבות החקירה הוקפאה בקשתו של דנקנר לשחרור מוקדם. מדוע הועבר נוחי דנקנר, מכלא מעשיהו לבית המעצר ניצן? את הסיבה לכך אסור לפרסם בגלל הצו. מה שאנחנו יודעים, שעכשיו נפתחה בפני נשיא המדינה הדרך לשקול הענקת חנינה לדנקנר, אחרי שיקבל אור ירוק ממערכת האכיפה. אם אתם רוצים לדעת מה אוסרת לפרסם המערכת המשפטית בישראל, אתם יכולים להתעדכן גם במקרה הזה ברחבי האינטרנט, מה שמעיד שהיום הכל פתוח, פרוץ וגלוי. הרבה מאוד צווי איסור פרסום הפכו מיותרים, משום שלא ניתן לאכוף אותם. אולי כדאי שהמערכת המשפטית תמעיט בהם.

דפנה ברק-ארז, שופטת בית משפט העליון, נכנסה השבוע לג'ונגל המשפטי של הרשתות החברתיות, והמשיכה לעשות בו סדר. היא פסקה פסיקה שחשוב לדעת ואסור להתעלם ממנה. שיתוף פוסט בפייסבוק עשוי להוות לשון הרע, בעוד ש"לייק", שהאקדמיה ללשון העברית מציעה שנקרא לו "חיבוב", אינו מהווה לשון הרע. איתמר לוין, העורך המשפטי של News1 שפרסם לראשונה את הידיעה באתר, ציטט את דבריה של ברק-ארז האומרת שברירת המחדל צריכה להיות לתבוע בראש ובראשונה את המפרסם המקורי. הקביעה שחוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים באינטרנט, אינה חדשה, אבל יש באמירה חשיבות רבה, על-רקע ההשתוללות ברשת שגברה משמעותית לקראת הבחירות הקרובות, ובמקרים רבים חצתה את כל הגבולות. השופטת יעל וילנר, קובעת ש"ישנה חשיבות מיוחדת להגנה על שמו הטוב של האדם במסגרת פרסומים ברשתות החברתיות. ההגנה על חופש הביטוי בזירה המקוונת, אינה נופלת לדעתה מחשיבות ההגנה על חופש הביטוי בזירה המקוונת. יש משפט שנכתב בפסק הדין, בידי השופטת יעל וילנר, שראוי להתעכב עליו: "הכפשת שמו של אדם ברשתות החברתיות דווקא, טומנת בחובה פוטנציאל נזק בעל מאפיינים ייחודים, לעיתים חמורים יותר מהמאפיינים של נזקי פרסום לשון הרע באמצעיים מסורתיים". עו"ד אמיר טיטונוביץ, מומחה בתביעות לשון הרע, מתרשם שיש לאנשים רבים נטייה לחשוב שבפייסבוק וביתר הרשתות החברתיות הכל מותר. נוצר הרושם שמי שמפרסם אינו חשוף לתביעות לשון הרע. פסק הדין החדש, מבהיר לדברי טיטונוביץ באופן חד-משמעי, שהרשתות החברתיות, שהיו בעבר כיכר העיר של פעם, אינן חסינות מלשון הרע, ומי שמפרסם דברים שאינם אמת חשוף לתביעה כספית גדולה. כדאי מאוד להתייחס לאמירה חשובה בפסק הדין. כשאתם עושים שיתוף לחומר שפורסם בעמוד אחר, ויש בפרסום לשון הרע, אתם אלה שאחראים לפרסום, כאילו אתם עצמכם כתבתם אותו.

נופר בן-רוחי היא שוטרת במשטרת ישראל והיא שקרנית. רס"ר בן-רוחי, מסרה עדות שקר בבית המשפט, ועדותה כמעט שגרמה להרשעת שווא של מפגין חרדי. רס"ר בן-רוחי הייתה בחודש מרס לפני שנתיים סמלת מבצעים במשמר הגבול בירושלים. בעקבות עדות שמסרה, הוחלט להעמיד לדין את המפגין אהרון גראומן-הלוי, בטענה שהוא תקף אותה בעת הפגנת החרדים, מה שלא היה ולא נברא. פרקליטיו של הצעיר החרדי הצליחו להשיג סרטון שבו נראה גראומן-הלוי, כשהוא הודף את ידה של השוטרת. המפגין החרדי הופל בידי השוטרת, והוכה על-ידי מספר שוטרים. התברר שהמגע היחיד בין האברך החרדי לבין השוטרת היה לא יותר מהדיפה ולא תקיפה, כפי שהעידו גם עמיתיה של השוטרת בבית המשפט. פסק דינו של השופט ירון מינטקביץ' מבית משפט השלום בירושלים היה חד-משמעי, והוא כתב בו: "לא ראיתי מנוס מהמסקנה הקשה אך המתבקשת, כי עדותיהם של השוטרים לפני לא היו אמת". מינטקביץ' הורה להעביר את פסק הדין שכתב למחלקה לחקירות שוטרים, ועכשיו נותרה התעלומה הגדולה מה יעשו לשוטרים ששיקרו לבית המשפט. ומה קרה לשוטרת בן-רוחי, שבדתה את הדברים מליבה? היא הודתה בעובדות וכפרה באשמה. אלא שבית הדין למשמעת של המשטרה קבע בהחלטתו שהשוטרת המשקרת היא שוטרת מצוינת, נאמנה למשטרה ולחבריה, וגזר עליה הורדה בדרגה למשך ארבעה חודשים, כשהמשמעות היא קנס של 5,200 שקלים - כפי שחשף השבוע News1. לעו"ד פנחס (פיני) פישלר, הממציא והמייסד של "משטרת לואי דה–פינס", אתר שמציג את המשטרה במערומיה, לא ברור מדוע כתבי אישום משמעתיים, שרובם אמורים להתנהל ככתבי אישום פליליים, בבתי משפט פליליים, מתנהלים בבתי דין פנימיים, בבחינת שמור לי ואשמור לך. אם גם אתם מתפלאים על קלות העונש שקיבלה השוטרת, לובשת מדים ששיקרה לבית המשפט, לפישלר יש הסבר. זה מה שקורה כשקולגות שופטים קולגות, אז הענישה מינורית ומקלה. חמור מכך: בתי הדין המשמעתיים נהגו במשך שנים להשחיר את שמות השוטרים והקצינים המורשעים. פישלר, שנלחם נגד התופעה, אילץ את המשטרה להסיר את ההשחרה, ולחשוף את זהותם של השוטרים המורשעים. כשאתם קוראים כאן את שמה המפורש של רס"ל נופר בן-רוחי, ששיקרה לבית המשפט, זה משום שגם עו"ד פישלר וגם אני מאמינים שדין אחד לכולם.

גלעד ארדן ממונה גם על נציבות כבאות והצלה. לא ברור מה קורה שם בימים אלה. קראתי שארדן קיים לאחר הסערה הערכת מצב עם כוחות החרום וההצלה, אבל לא ברור האם הטענה שעל פיה כוחות הכיבוי הגיעו באיחור למקום האסון בדרום תל אביב, נבעה מעיצומים של לוחמי האש, או מתקלה בשירותי הכיבוי. לא נראה לכם מוזר שישיבה להערכת מצב נערכה רק ביום שלישי? לא היה נכון לערוך את הישיבה קודם לכן ואולי לחסוך בכך בחיי אדם? נראה לי שהאמירה שבכל מקום שארדן נוגע לא צומח דשא, נכונה גם לגבי שירותי הכבאות וההצלה. לגבי המשטרה לא צריך הוכחות נוספות. נראה שגם בשירותי הכבאות יש צורך בשר שהוא מנהיג, שמסוגל לא רק לרוץ בין האולפנים כדי להתראיין, אלא גם להפגין מנהיגות אמיתית כשצריך.

עו"ד אלי זהר ז"ל היה בן אדם. זאת תכונה שכל מי שפגש אותו, לא יכול היה להתעלם ממנה. זהר היה אומן ליטיגציה, שקשה היה לעמוד בפני כושר השכנוע שלו. מי שרצה לצפות בהצגה הכי טובה בעיר, היא צריך למצוא מקום באולם בית המשפט, ביום שבו הופיע עו"ד זהר, והיה מובטח לו שלא יתאכזב. באמצעי התקשורת נהגו לכנות אותו פרקליט צמרת. אבל זהר, בעל אופי כובש לב, דיבר תמיד עם כל לקוח וכל אדם שפגש בגובה העיניים. מי שזכה לכך שעו"ד זהר יסכים לייצג אותו ידע שהוא בידיים טובות, של מקצוען, שיושרו והגינותו היו תמיד סמלו המסחרי. זהר היה בשנת 2003 מועמדו של יוסף (טומי) לפיד, שהיה באותה עת שר המשפטים. אין חולק שמדובר במשפטן ראוי בעל ניסיון, ידע נרחב ומזג שיפוטי, שתרומתו לתפקיד הייתה יכולה להיות חשובה ומשמעותית. אבל זהר ויתר על ההצעה, לאחר שנשמעה ביקורת שהתפקיד הוצע לו כיוון שייצג בעבר את טומי לפיד. הפעם האחרונה שפגשתי בו הייתה באחת השבתות. הבחנתי בו סועד בחברת רעייתו, באותה מסעדה שבה סעדתי. לא החמצתי את ההזדמנות ושלחתי בקבוק יין לשולחנו. מותו יחסר לכל מי שידע להעריך את אופיו, את טוב ליבו, הגינותו והתנהלותו המקצועית. בשתי מילים: עו"ד וג'נטלמן.

יעקב חודורוב ז"ל השוער האגדי של נבחרת ישראל, לא עיברת את שמו לשם עברי למרות בקשת נשיא המדינה. חודורוב, שהלך לעולמו לפני 13 שנים, היה אחד השוערים הגדולים של הכדורגל הישראלי, אם לא הגדול מכולם. ארכיון המדינה, שמביא את סיפורו של חודורוב, גם מזכיר את ניצחונה של ישראל על יוגוסלביה בתוצאה 1:2 בבלגרד בשנת 1960. חודורוב, שעמד אז בשער, הצליח לסכל את כל הניסיונות של היוגוסלביים להבקיע את שערה של נבחרת ישראל. יעקב חודורוב היה בנם של חלוצי העלייה השלישית יוצאי רוסיה. שם משפחתו נלקח משמה של העיירה האוקראינית חודורוב. באביב 1954, אחרי מסע ניצחונות בדרום אפריקה, הזמין נשיא המדינה יצחק בן-צבי, את חברי הנבחרת להיות אורחיו בבית הנשיא. בן-צבי ניצל את ההזדמנות לשכנע את חודורוב לשנות את שמו לשם עברי בעל צליל דומה, ובחר עבור חודורוב בשם המשפחה "חודר". אלא שחודורוב לא השתכנע והשיב: "אדוני הנשיא, אני שוער, הייתכן שם כזה לשוער במשחק כדורגל?". הנשיא לא אמר נואש, והבטיח לחפש לחודורוב שם אחר. הוא הציע לו שני שמות חלופיים אחרים: "הדור" או "מהדר". אבל חודורוב לא נענה גם לשתי ההצעות האחרות, ולא החליף את שמו. בשנת 1956 יצאה נבחרת ישראל בכדורגל למשחק נגד נבחרת ברית המועצות במוסקבה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון דרש משחקני נבחרת ישראל לעברת את שמות משפחותיהם לפני הטיסה. כך הפך סטלמך לפלד, שייע גלזר לגל-זר, וחודורוב להוד. במשחק במוסקבה הובסה אז ישראל בתוצאה 5:0. חודורוב נשאר אחרי המשחק הוד, אבל כולם המשיכו לקרוא לו חודורוב.