בסרט "יצירה ללא מחבר" משווה הבמאי והתסריטאי פלורן הנקל פון דונרסמרק (במאי זוכה האוסקר לסרט הזר "חיים של אחרים") בין מזרח גרמניה ומערבה דרך האמנות, הציור: במזרח גרמניה זוהי אמנות מגויסת, פיגורטיבית המעלה על נס את האומה הגרמנית. במערב יש חופש וחיפוש עצמי מוגזמים: האמנים מתגלגלים על הרצפה כשהם מרוחים בצבע, נועצים מסמרים בקרש וכו, בקיצור, עושים הכל כדי ליצור פרובוקציה ולהתבלט, ללא עומק או אפילו נראות אמנותית. אומנם הדמות שהבמאי יוצר בנויה על ההיסטוריה של האמן גרהארד ריכטר שברח ממזרח גרמניה למערבה חודשיים לפני בנית חומת ברלין ב-1961. אבל תיאור האמנות במערב מתאים להפליא גם לכאן ועכשיו. אמנים ישראלים ואחרים מתבזים כדי להתבלט ולקבל חשיפה. מוזאון יפו לאמנות היה בית לאמנות מעניינת ומדברת לכולם, למשפחה ולאמנים. לאחרונה הפך המקום לרזידנסי לאמנים שאין לדעת מי בחר אותם ואם יש מי שמסנן את יצירותיהם. אך, כאמור, זה לא חשוב, כי העיקר הפרובוקציה (שלא לדבר שהמקום עדיין מושך משפחות עם ילדים במסגרת ביקורם ביפו). בסופ"ש האחרון הוצגו כאן עבודות וידאו שאספה האוצרת מתלמידותיה. אחת מהן (לא אנקוב בשמה כדי לא לתת לה במה) מציגה אדם שמנמן ערום לגמרי, שראשו מוסתר ומחוק בווידאו, ומלהג על אמונותיו. אם יש כאן תעוזה, למה פניו מוסתרים? ואת מי מעניין לראות את מבושיו כשהצהרת "האמנית" היא שהיא רק "מתעניינת בדעות של אנשים"? תמונה דומה קופצת לתודעה מתערוכתה של האמנית הצעירה איזבלה וולובניק בגלריה רוזנפלד. טרם מלאו לנערה 25 והיא רק סיימה את לימודיה במדרשה, אבל היא כבר מצליחה לעורר פרובוקציה בציורים שהנושא שלהם כלבים. נדייק, כלבות. סביב הנושא בנתה תיאוריה שלמה של מקום הכלבה במיתולוגיות השונות, עם רסן ובלי, אחת עם שלושה ראשים, ואחת מול כמה גברים ששניים מהם עירומים לגמרי. למה עירומים? כי ראתה זאת באתרי הפורנוגרפיה. אכן, תשובה כהלכה. וולבניק מודעת גם לאקטואליה ומציגה בציור את צילום הכלבה שגילתה את הטרוריסט האירני שנהרג על-ידי האמריקנים. הנערה יודעת כנראה לצייר וגם הצבעוניות שלה חזקה, הנושא עצמו מאתגר, ועדיין יש בה צורך לחפש דימויים בפורנוגרפיה כדי ליצור פרובוקציה. בגלריה 'מאיה' הסמוכה (רח' המרץ, ת"א) מוצגת תערוכה של "מבוך" עשוי מקרטונים שכיסו בעבר מקררים. ובחדר הקטן שלידה רישומים שבהם מככב אבר מין גברי בכל תנוחותיו...

חיקוי ולימוד

בתערוכה המונומנטלית של פרנסיס בייקון המוצגת כעת במרכז פומפידו מוקרן גם ראיון עמו בו הוא אומר שהוא מצפה מאמנים לדעת את ההיסטוריה של האמנות, להכיר אמנים. הדבר רלוונטי גם לקולנוע. ברור, זה משפיע על אמנים ומגרה אותם ללכת בעקבות המאסטרים הגדולים, לחקות אותם או, כפי שעשו אמנים מרדנים, להוסיף להם מאפיין מסוים ובכך ליצור עבודה חדשה ומאתגרת ולקטוף תהילת עולם. כך היה עם מרסל דושן שהכניס משתנה כמוצג אמנותי בתוך המוזאון והוסיף שפם למונה ליזה. במיצב החדש של דנה יואלי, קריפטה, בגלריה שלוש, היא משלבת חומרים שונים. המיצב מורכב ממספר ידיים מקרמיקה שרופה בגלזורה שחורה, מונחות על עמודים. הקריפטה מדמה מערת קברים, חלל קרקעי חשוך ומיסטי, אך התאורה החשמלית העגולה היוצאת מתוך זרועות הידיים מעבירה אותנו לעידן המודרני, החשמלי, והתוצאה - מעין מנורה. הדואליות הזו מתבטאת גם בחבצלות היוצאות מתוך זרועות הידיים החלולות, מעין אגרטל. המיצב נתון לפרשנויות שונות: אתר קבורה המכיל סרקופג, ארון מתים, עם מאפיינים מודרניים ועם קונוטציות מיניות פאליות. מכיוון שתהליך העבודה בקרמיקה, (עיבוד, שריפה, צביעה), לוקח זמן, ניצלה יואלי את הזמן להתבוננות ביצירה של רובנס והעתיקה אותה בדייקנות רבה למספר גליונות נייר (במתכונת גריד), הכל בעפרונות שחורים בחוזק שונה, ללא טישטוש או מחיקה. האמנית טוענת לקשר בין הציור והמיצב, כמו גם עם סידרת הפרחים שלה, המצוירת בסגנון הציורים הבוטניים. עבודתה מוכיחה שליטה באמנות האיור וידע בתולדות האמנות, על-ידי בחירת הנושא הקלסי. הפרסים הרבים שקיבלה מוכיחים שכישרונה זוכה להערכה שהיא ראויה לה.