טרמפ עם ראש הממשלה

נעמה יששכר אסירת ציון שבה הביתה. היא עשתה את זה בגדול, בטיסה ישירה מרוסיה במטוסו של ראש הממשלה. אני לא מכיר עבריינים מורשעים שזכו לכבוד כזה, אבל כשמדובר בבחירות בעוד כחודש, הבלתי אפשרי הופך לאפשרי. פסטיבל כזה כבר מזמן לא היה. יוסף א' יאיר ג'וחא אנגל מקיבוץ רמת רחל שלח אלי תזכורת - תמונה של קבלת הפנים שבה פגש שמעון פרס את נתן שרנסקי ששוחרר מהכלא הרוסי. חזרתו של שרנסקי לא לוותה אז בשידורים חיים ממטוס ראש הממשלה, אבל זה כנראה רק אחד ההבדלים. לא ברור עד כמה המחווה הזאת תתורגם לקולות לטובת נתניהו ביום הבחירות. מה שברור, משפחתה של נעמה יששכר פעלה נכון. בעזרת איש יחסי ציבור מקצועי, טושטשה העובדה שנעמה יששכר צרכה סמים, וברשותה נתפסו תשעה גרם של חשיש. איש יחסי הציבור שפעל בהתנדבות לשחרורה הצליח לטעת בקרב ציבורים מסוימים את התחושה שיששכר היא לא פחות מגיבורה לאומית חדשה. אני מתקשה להאמין לפרסומים שיששכר זכתה לטיפולו המסור של ראש הממשלה רק משום שהתמזל מזלה וקרוב משפחתה הוא נהג מחליף בלשכת ראש הממשלה. אבל אני משוכנע שהמימרה כל המציל נפש אחת מישראל היא לא הסיבה היחידה שהכריעה את הכף. אמה של נעמה יששכר היא לביאה. כל מה שהיא עשתה למען שחרור בתה ראוי ומכובד. ראש הממשלה ורעייתו שנרתמו לשחרורה של יששכר עשו זאת גם מסיבות הומניטריות, אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו נמצאים על סף מערכת בחירות, ונתניהו מקווה שאת המחווה ההומניטרית, שלה הוא היה שותף, ניתן יהיה לתרגם לקולות ביום הבחירות. גם ראש הממשלה אריאל שרון נרתם בעבר כדי להביא לשחרורו של אלחנן טננבאום משבי חיזבאללה. אלא שטננבאום ידע כמה סודות כמוסים, וכל יום נוסף שהוא היה בשבי, לווה בחששות שהסודות האלה יתגלו. בחדר הישיבות של המטה הכללי בקריה בתל אביב, שבו מתכנס פורום המטה הכללי של צה"ל נכתב על הקיר משפט שאמר ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עבריה. כי הפקידה גורל בנה בידי מפקדים ראויים לכך". על אותו משקל, תרשו לי להרחיב את האמירה, ולהתאים אותה לרוח הימים האלה: "תדע כל אם עבריה שכאשר בנה או בתה צורכים סמים, ונתפסים לפני בחירות, מובטח שראש הממשלה לא ינוח ולא ישקוט, עד שיביאם הביתה בשלום". בשנה האחרונה נעצרו בחו"ל 49 ישראלים. זו כנראה הסיבה שבאתר האגף לעניינים קונסולאריים במשרד החוץ בחרו להבהיר את הדברים וכתבו במפורש: "שימו לב. לא נוכל לשחרר את האזרח הישראלי ממאסר או מעצר, או להתערב בהליכים משפטיים כאלה או אחרים. מדינת ישראל לא תישא בהוצאות כלשהן כגון הוצאות רפואיות, חילוצים, העברת ארון נפטר לישראל, תשלום עבור בתי מלון, כרטיסי טיסה, שכירת שירותי עורכי דין, תשלום ערבות או כל הוצאה כספית אחרת". עכשיו מתברר שיש כנראה שווים יותר ושווים פחות. הצטערתי לראות את ראש הממשלה, מצולם בחברתה של נעמה יששכר, כשם שלדעתי לא היה מקום שיששכר תשוב לארץ במטוסו של ראש הממשלה. החוק בישראל קובע עונש על החזקת סמים שאינם לצריכה עצמית שיכול להגיע לעשרים שנות מאסר, כאשר צריכת סמים לשימוש עצמי נחשבת לקלה יותר, והעונש המקסימלי עליה הוא עד שלוש שנות מאסר. גם במקרה שהמשטרה מחליטה שלא להגיש כתב אישום, נותר מי שנתפס צורך סמים עם רישום פלילי. עבריינית סמים איננה לוחמת מוסד שנתפסה במהלך פעילות מבצעית בשליחות המדינה, שראוי שתחזור הביתה במטוסו של ראש הממשלה. היה צריך לשחרר את נעמה יששכר, שהעונש שנגזר עליה לא עמד בשום קנה מידה לעבירה שהיא ביצעה. אבל מכאן ועד רהביליצטיה שמעניקה לה טיסה לארץ ממוסקבה בחברת ראש הממשלה המרחק גדול.

בני ציפר מצליח לשבור את כל השיאים, גם של עצמו. אני מבין את הערצתו לראש הממשלה ורעייתו וזאת זכותו. אבל דברי ההבל שבהם הוא מרפד את הרצפה שלרגליה הוא מתגולל לרגלי השניים, מחייבת טיפול אמבולטורי דחוף שיחזיר אותו אל קרקע המציאות. אין שום פסול בכך שמר ציפר הוא מעריץ נלהב. אצל נערות תיכון הערצה יוצרת ריגושים, ויתכן שגם מר ציפר זקוק לכך. אלא שדברי ההבל שכתב ציפר על ח"כ בני גנץ מעוררים גלי צחוק, ובעיקר מציגים את ציפר כחסר שיקול דעת. השבוע בחר ציפר להביע את דעתו על הרמטכ"ל לשעבר גנץ, איש לא ציפה ממי שמתגולל לרגלי ראש הממשלה ורעייתו, לקרוא דברי הערכה על הרמטכ"ל העשרים של צה"ל, שהוא מתחרהו העיקרי של ראש הממשלה נתניהו על ראשות הממשלה. מה שבטוח שללא מאמץ רב הצליח השבוע ציפר לבזות בעיקר את עצמו. הוא בוחר לכנות את גנץ אפיזודה, משווה אותו לז'ורז' בולאנז'ה, שהיה איש צבא מזהיר בצרפת של הרפובליקה השלישית לפני כ-130 שנה, שהבטיח להביא שינוי - אלא שהוא לא היה מנהיג. וכך קושר הפייטן ציפר בין בולאנז'ה הצרפתי, לרמטכ"ל גנץ: "האיש היה מעין איש צבא אידיוט והוא נישא על גלי ההתלהבות ממנו, ניצח בבחירות בפריס וכולם היו משוכנעים שהמהפך בוא יבוא - אלא שאז החלה הנפילה המהירה, נוכלותו בחרה להתגלות ולבסוף הוא ברח לצרפת ושם קץ לחייו". אם גם אתם נותרתם פעורי פה מההשוואה פרי עטו של ציפר אתם לא לבד. ניתוח פוליטי מבריק כפי שמספק לנו ציפר, לא קראנו מזמן. ציפר, שהוא כנראה גם איש רחום שלא משאיר קצוות פרומים, וכך הוא מוסיף תוך גילויי חמלה מרגשים: "איני מאחל כמובן סוף נורא כזה לבני גנץ, שבסך-הכל נראה בחור לא מזיק, אבל עינינו הרואות, שהוא אדם מיושן שאינו מתאים להנהיג מדינה משוכללת כישראל. אלא שהשנאה לנתניהו גורמת לאנשים מלראות את מגרעותיו". אחרי שהבנתם שבני גנץ הוא לא בחור מזיק, ולדעת ציפר הוא אדם מיושן שלא מתאים להנהיג מדינה משוכללת כישראל, אתם שואלים בוודאי מה הביא את ציפר לקבוע את עמדתו החד-משמעית, וכאן מגיעה התשובה. "העובדה שהוא מדקלם את נאומיו מהטלפרומפטר היא רק קצה הקרחון של היותו (של בני גנץ מ.נ.) חסר כישורים להנהגה". קשה להתווכח עם ניתוח מעמיק כמו זה שמשמיע ציפר, מה גם שיום לאחר מכן, הוא מגלה לנו שהוא החליט לעלות לכותל המערבי עם נכדו הנושא את השם אלוף בנימין, כדי להודות לאלוהים על שנתן לנו את בנימין נתניהו. וכך כותב ציפר: "בראותי אותו אתמול נואם לצדו של נשיא ארצות הברית, נמלאו עיני דמעות של התרגשות". ציפר מודה לאלוהים "על הנפלאות והתשובות שנתן לנו". ו"על כך שהבורא נתן לנתניהו את רעייתו שרה האהובה". וכאן בא משפט המחץ: "יבושו כל שונאי נתניהו, ויתפוצצו מקנאה. אויביו מבית ומחוץ אל תהי להם תקווה. מאביחי מנדלבליט בעל עיני התן, שבלב כבד אך בלב שלם, אץ-רץ להגיש כתב אישום, ועד ליברמן בעל מבט האימה, שהייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בביתו, כשצפה בטלוויזיה וראה את הניסים שמחולל האיש שהוא שוטם כל כך". נראה לי שחלומו של ציפר התגשם בחלקו. הוא אולי לא זבוב על הקיר בביתו של ליברמן, אבל הוא זבוב טורדני.

יצחק אהרוני נראה אדם נורמטיבי. על-פי קורות חיים שהוא מפרסם בפייסבוק, הוא למד באורט ביד סינגלובסקי, המשיך בלימודי כלכלה וחשבונאות באוניברסיטות תל אביב ובבר-אילן. הוא נשוי, עצמאי, יש לו נכדים והוא מתגורר בתל אביב. לאהרוני יש כמעט 5,000 חברים בפייסבוק, ויש לו דעה כמעט בכל עניין. אלא ששפת הביבים שבה הוא משתמש מביאה אותי למחשבה שאולי אין איש כזה, ויתכן שמדובר בסתם מתחזה. אני לא מכיר הרבה אנשים נורמטיביים שמעזים לכתוב בשפה ובסגנון ירוד כפי שכותב אהרוני כאילו אין מחר, וכאילו יש לו חסינות מפני תביעות שיוגשו נגדו על-פי חוק איסור לשון הרע. מר אהרוני זועם מאוד על היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, כנראה בגלל כתב האישום שהגיש נגד ראש הממשלה נתניהו, וזה מה שהוא כותב עליו: "אדם שפל, תת-רמה, ייזכר לדראון עולם, יהודי דתי חובש כיפה תתבייש, ולכל קהל המתפללים אני פונה בבקשה, סלקו אותו מבית הכנסת הטילו עליו חרם". לאהרוני יש חשבון לא סגור גם עם יושב-ראש כחול לבן, וכך הוא כותב על הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ: "אי-אפשר לחסל פוליטית את גנץ, האיש פיגוע מוחי קשה. לא מסוגל לדבר ישירות עם הציבור, אלא בעזרת טלפרומפטר, או אוזנייה, וגם אז הוא מדקלם כמו אדם עם פיגור שכלי". גם על שופט בית המשפט העליון חנן מלצר אין לאהרוני דעה טובה, והוא כותב עליו: "למרבית האוכלוסייה אין אמון בך, אתה עף על עצמך, ואין לך מצנח, לך לבית אבות". על ליאת בן ארי כותב אהרוני מעל תמונתה: "כיעור פנימי וחיצוני בהתגלמותו". זה לא אמיתי שפייסבוק לא סגרה את הדף הזה, וזה לא אמיתי שכמה מהאנשים שעליהם כתב אהרוני בדף שלו לא תבעו אותו עד היום. מה שבעיקר לא אמיתי הוא שהיועץ המשפטי לממשלה, המשטרה והפרקליטות לא הראו לאהרוני איך נראה בית המעצר אבו כביר לא מצד הכביש. אהרוני, מפרסם בדף אמירות מזעזעות על עיתונאים שלא נושאים חן בעיניו, כמו גם על היועץ המשפטי לשעבר, ואין מי שייתן לו להבין שאנחנו לא רפובליקת בננות, ואולי כן.

יהודה שמואלביץ' הוא הנשיא הגדול ה-35 במדינת ישראל של הבונים החופשיים. הוא נכנס השבוע לתפקידו בטקס מרשים, שבו השתתפו נציגים של לשכות גדולות מכל העולם. הבונים החופשיים הוא מסדר ארגון סתרים אחוותי, שלמען הגילוי הנאות אני גאה להיות חבר בו. מדובר במסדר בינלאומי רב-היקף, בעל תורת מוסר שמשובצת במשלים ומתוארת בסמלים. שלושת העקרונות המרכזיים החשובים של המסדר הם אחווה, עזרה ואמת. ניתן לומר שמדובר במועדון חברתי סגור, שמאמין בצדק, וחבריו מקפידים לשמור על קשרי חברות הדוקים. בארץ קיימות יותר מחמישים לשכות פעילות במגוון שפות, והן פועלות בכל רחבי הארץ, כולל בכפרים ערביים. יהודה שמואלביץ', הנשיא הגדול החדש, מתכוון לפעול בראש ובראשונה להקמת בית חדש לבונים החופשיים, במקום זה שהיה עד כה סמוך לבתי המשפט בתל אביב. בכוונתו גם להעמיק את הידע המסוני בקרב אחי המסדר.

הרבי מלובביץ', ר' מנחם מנדל שניאורסון לא נהג להעניק ראיונות לתקשורת. מי שהצליחה לזכות בראיון עם הרב, היא העיתונאית וחברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, שיצאה בשנת 1964 לארצות הברית בשליחות העיתון מעריב כדי לראיין אותו. ארכיון המדינה מפרסם את הראיון, ממנו עולה שהוא נערך בשעת חצות, אבל המראיינת גאולה כהן מציינת, כי הרבי קם כדי לקבל את פניה מאחורי שולחן הכתיבה בחיוך של שעה 12 בצהריים. על מה שוחחו העיתונאית מישראל והרבי מברוקלין? מתברר שגם במרחק של עשרות שנים הרבי ידע כנראה על מה הוא מדבר. "אומרים - הוא אומר לי - שהשמש לא שוקעת על בית המלוכה האנגלי לעולם, עליהם היא כבר שוקעת, אבל לא על המלוכה הלובביצ'רית - לא, אנחנו הולכים וגוברים. שמעת על הוצאת הספרים שלנו? זו ההוצאה הגדולה ביותר של ספרי יהדות, למעלה מעשר שפות", מתגאה הרבי בהוצאת הספרים של חב"ד באוזניה של המראיינת. וכמה מילים על אווירת הראיון ועל הזמן הקצר שהוקצב לו: "עד שלא שמעתי קול של צלצול חד עולה בחדר, לא שמעתי את הדומייה הגדולה שעמדה שם. הצלצול בא מבחוץ כנראה מהמשרד, הבינותי: זמני נגמר. אבל אני שלא עלה על דעתי לקום, המשכתי לשבת כמו שלא צלצלו הפעמונים. הצלצול שחזר ועלה דרש להפסיק, אבל צליל קולו של הרבי שהמשיך לדבר הבטיח המשך", מתארת גאולה כהן את המעמד. ומתי תבוא לישראל? - שואלת המראיינת כהן את הרבי, שהשיב: "אני חייב להימצא ולצוות רק במקום שישמעו לי. פה ישמעו לי. בארץ ישראל היום לא ישמעו. בארץ ישראל יישמע הנוער לאחר שייצא מן השורות שלו, שידבר בשפתו. אני אבוא, אני אבוא כשיבוא המשיח. למדתי פיסיקה בסורבון. אני מכיר יודע ומאמין בחוקי הפיסיקה, ובאותה אמונה פיזית פשוטה. אני מאמין במשיח שהוא יהיה משיח בשר ודם ממש, שאפשר לנגוע בו למשש אותו וללכת אחריו - הוא יבוא". "הוא הרבה זמן כבר בדרך" – מצאתי את עצמי מפטירה". כותבת כהן. "אבל הוא קרוב מאוד מאד", מבטיח הרבי, "צריך להיות מוכנים לו בכל רגע, משום שהוא יכול לבוא רק רגע אחד קודם". לנו נשאר רק לחכות.