למי שלא שם לב, בשנים האחרונות הפכה ישראל ממדינה ריבונית למדינת חסות. העובדה שכמעט שום דבר משמעותי "לא זז" כאן בלא שמתקבל קודם לכן אישור מארצות הברית של אמריקה הוא תעודת עניות למנהיגינו ולנו, שלא לומר חרפה. נכון, ישראל איננה מעצמה, יש זירה בינלאומית ויש חברים בעלי השפעה בעולם כשארצות הברית בראשם - אלא שאין בכל אלה כדי להצדיק הליכת "שמאל ימין" בתלם בו מרשים לנו להלך, בעיקר במדיניות החוץ והביטחון אך לא רק.
אזכיר נשכחות לצעירים שבינינו המורגלים במצב הביש הקיים ואינם יודעים אחרת (שכן בעבר לא כך היו פני הדברים). בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה על-אף התנגדות נחרצת מצדה של ארה"ב.
מנחם בגין החיל את החוק הישראלי על ירושלים המזרחית למרות התנגדות כל האומות כולן ובאופן דומה הוחל החוק הישראלי על רמת הגולן כבר לפני כמעט ארבעים שנה.
גם בענייני ביטחון פעלה ישראל בעבר באופן עצמאי ולא תלותי. הדוגמה הבולטת ביותר היא הפצצת הכור הגרעיני בעירק אך יש עוד דוגמאות רבות בכללן מבצע יהונתן, השמדת הכור האטומי שנבנה בסוריה, החזקת מאגר של נשק גרעיני (על-פי פרסומים זרים) ועוד...
בימינו נוכחים אנו לדעת שמעורבות הקהילה הבינלאומית בנעשה בישראל הגיעה לשיאים חסרי תקדים כאשר בפועל כמעט שאיננו מייצרים באופן עצמאי אירועים מכוננים המשפיעים על גורלנו והיכולים לעצב את עתידנו במדינתנו ובמרחב כולו.
המעניין הוא שראש ה"משפיעות" (שלא לומר המכתיבות) היא הגדולה שבידידותינו, ארצות הברית של אמריקה בראשה עומד היום מי שמוכיח שהוא אחד מהידידים הגדולים ביותר שהיו לנו אי-פעם בבית הלבן.
קוץ בלב שימו לב לשיח - איננו בונים בשטח 1 E שכן האמריקנים לא מאשרים. איננו בונים מחוץ לגבולות היישובים ואף ביישובים עצמם שכן אין אישור אמריקני. נתניהו מתעכב בהכרזת ריבונות על בקעת הירדן כי האמריקנים לא מרשים, ועוד הדוגמאות רבות מספור.
הממשלה הורסת כלאחר יד (לעתים אף נדמה שבהנאה ובמוטיבציה יתרה) מאחזים, יישובים ובתים של יהודים שנבנו ללא היתר, ומי מאומות העולם לא תשמח לראות בחורבן בנייה והתפתחו יהודית? בניגוד לכך, הממשלה נמנעת מלהרוס בנייה ערבית לא חוקית למרות שלבושתנו ולאסוננו מדובר בעשרות אלפי בתים בכל רחבי הארץ שבמקרים רבים יש כנגדם צווים משפטיים המצווים על ההריסה. חאן אל אחמר עומדת על תילה כמו קוץ בלב וכהתרסה רבתי כנגד החוק הישראלי, כנגד מערכת המשפט וכנגד הריבונות שלנו בארצנו - הכל בשל התנגדות אומות העולם.
לא אתעכב מדי על תיאור אובדן הכבוד הלאומי שלא לדבר על תחושות עלבון והשפלה בקרב רבים. זרים מכתיבים לנו אורחות חיים, משפיעים על עיצוב גבולות המדינה, מגבילים את ההתפתחות וההתיישבות ברחבי הישו"ב (יהודה שומרון ובנימין) ומתערבים התערבות מגונה וחצופה באינטימיות ההוויה הישראלית, בענייני פנים כמו גם ביחסי החוץ.
אומר אך זאת - מתברר מהניסיון הנצבר שכאשר אנו מחליטים החלטות בעצמנו (גם החלטות חשובות ומשנות מציאות) השמים לא נופלים בעקבות זאת, השמש שבה לזרוח ביום המחרת ובחלוף זמן החיים ממשיכים במסלולם. נכון שלעתים יש תגובות (מילים או מעשים) המייצרות תחושת אי-נוחות ו/או קושי אלא שעם שאינו יכול לעמוד בייסורי כתף קרה המופנית אליו או אפילו סנקציות כלכליות בנות חלוף, איננו ראוי להיות ריבון בארצו.
מכאן שמנהיגינו צריכים לנתק עצמם מהכבלים, להשתחרר ברמת התודעה ולהרגיש כי אנו בני חורין בארצנו וכי הריבונות עליה היא שלנו ושלנו בלבד. התייחסות כזו ופעולות ברוח זו תייצרנה לטווח הארוך רק כבוד והערכה כלפינו כאשר לטווח הקצר נהיה אנחנו אלה המעצבים את עתידנו וקובעים קביעות מהותיות באשר לגורלנו.
