הבימוי של אריאל וולף הכה שונה מהבימוי (המעולה גם הוא) של הצגת " הקיסר" שביים יאיר שרמן המחונן בסטודיו יורם לוינשטיין - מעניק מבט נוסף לאותם הרעיונות המפכים ללא הרף דרך קבע במוחו של המחזאי המנוח חנוך לוין. אבל הפעם - בצורה מאוד שונה, מלאת כושר דמיון, תנועה, מלווה במוזיקה שמיימית של שלומי ברטונוב (השחקן הראשי ב"נודדים" בת׳ גשר). וכל זאת - עם שחקנים מלוטשים כדבאי, בעלי שליטה מעולה בתנועה בסלואו מושן, בה הפליא להדריכם הבימאי הצעיר והמחונן. הסיפור דומה בעקרון לקודמו, "הקיסר". כמו גירסה אחרת לאותו נושא. כאן הקיסר הוא הבן הצעיר של קיסר שנרצח, ואמו, המלכה (נועה אוחיון), היא השתלטנית שהנסיך כה תלותי בה, בכך שהוא זקוק לחום וחיבוק ממנה, ובה בעת משתוקק לעצמאות וניתוק. במחזה הזה נוכחות המוות, שהמחזאי כה רדוף ממנו, מופיע כמה פעמים. אבל עם כל זאת תם הדמיון, כי בהצגה זו מי שמולך הוא הבימוי של אריאל וולף, שצלח ליצור מסיפור קצר פרזנטציה עשירה בתנועה, בתלבושות, ובשימוש באיפור פנים לבן כבד, ואפים אדומים כשל ליצנים. ואכן, הצחוק והטראגיות מתערבלים בהצגה, ומשחקם המצוין של כל השחקנים, המלווה בתחילת ההצגה ובסופה בשירה ענוגה יפהפיה של יארא אזרייק היפה כובשים את הצופים. ההצגה נפתחת בדברי המספר, קלאפטי (אלון בראל המרשים), שמדגיש: אני לא רק המספר, אני גם דמות. חמוד. דניאל קדוש בתור גוק, הקיסר שהכתר שזכה בו בגיל 10 ענק מדי עבורו - עוד דגדוג לקהל. שלל השמות הבלתי מובנים ומוזרים שלוין מעניק לדמויות, מקשה על ציון השחקנים באופן אישי, אך כולם יחד יוצרים במשחקם הכה מדויק, הרמוניה צבעונית, אכספרסיבית מעודנת מסוגה, עם התלבושות שליה חוזה יצרה, כך גם התאורה הטובה של חני ורדי. ההדרכה הקולית המצוינת של יאיר ואפרת אפשטיין שהמשפטים הקצרצרים (בני 2 עד 4 מילים) של לוין, תמכו גם הם בהיגוי הברור של השחקנים - כל אלה ביחד צלחו לייצר דור של שחקנים שהוגים בהגייה ברורה את הטקסט -וזהו חידוש עליו יש לברך. נצפה לראותם בהצגות של מחזאים רציניים בהם הטקסטים אינם כה תמציתיים, אלא מורכבים ונדרשת נשימה ארוכה ויכולת לשמור על הגייה ברורה עד תום המשפט. אלמנט שכה חסר במחוזותינו, ומצוי במשורה.