פסוק
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות י"ג,י"ז). צר עליי בשבת זו והקיף אותי הרהורים טורדניים. כשחצו בני ישראל את הים מעבדות של מאתיים ועשר שנה במצרים לפדות מול הרסיני ובארץ כנען, האריך אלוהי הרוחות את דרכם במדבר הלוהט פן יראו מיד עם בואם לארץ מלחמה שעבדים כבולים לעבודות פרך לא ראו מעולם, לא יאמינו כי יש בכוחם לעמוד מול אויב חמוש מיומן שידיו מלומדות קרב וידיהם שלהם אינן יודעות לא לדרוך לא קשת ולא להניף חרב, ייבהלו וישובו למצרים ויתנו שם שוב את צווארם בעול העבדות, וכל האותות והמופתים וישועות הפסיחה על הבתים - יידונו להיות שווא.
ועכשיו, אנחנו שבים לארץ ישראל לא אחרי מאתיים ועשר שנות גלות רודפת, דורסת, הורגת, מוחקת, ואלוהי הרוחות איננו חושש שמא נראה מלחמה עם הנחיתה כאן ונשוב לגלויותינו, אלא הטיל אותנו לתוך מאה שנות מלחמה שלא למדנו לעמוד בה מעולם גולים זרים בניכר מול חיל עמים ומלכים ומול קלגסים, ובריונים, ולא הוליך אותנו בדרך רחוקה, אלא מיד, קרוב קרוב לאש הקודחת שאכלה בנו בלב המחנה הוליכנו מכאן קוממיות ולא חרד שנעזוב הכל ונשוב לגלויותינו.
אין זאת כי חרף כובד המשקל התנכ"י האדיר של עינוי העבדות במצרים, השוקל על התודעה היהודית שלנו מאז כאבן מוחצת שאין אכזרית ממנה, גלויות מהן באנו בימינו אלה לארץ ישראל היו מוחצות פי כמה, כבדות פי כמה, רצחניות פי כמה מן הגלות בה עינו אותנו המצרים, ואם לעינויי מצריים היינו שבים מפחד עמידה מלחמה לגאיות ההרגה בארצות הכפור ובארצות החמה ואיפה בעולם אין לא כפור ולא חמה, לא היינו שבים אפילו יש כאן מלחמה מסוכנת שבעים ושבעה מונים יותר ממלחמות פלשת ועמלק של אז. אין זאת כי אלוהי השמים והארץ, עצמו, יודע כי אשר היה לנו מאז גלינו מארצנו נורא ממה שגזר עלינו בברית בין הבתרים. פחד.
מי שאמר אין לנו ארץ אחרת, ועל כן כאן, לא אמר הכל. מפני שכל יתר ארצות תבל מעידות שהן ארצות אליהן מי שיצא משם בעור שיניו ובקדיש על מתיו לא ישוב, אין לנו אלא הארץ הזאת. ויש בה מלחמה. ואנחנו לא נשוב. אפילו אלוהים שהוליך אותנו קרוב לכאן יודע.
אז אנחנו עומדים בה. בנערינו. בבנותינו. באלם שכול אימהות. ואבות ואחים ואחיות. כמו יעקב, בפחד שמא נהרג. ובחרדה שמא נהרוג. עד מתי? לנצח? אין נצח. עד שלום ופיוס? אנחנו אומרים אין עם מי. או אנחנו אומרים יש בפשרה, אך פשרה היא תבוסה, או אנחנו אומרים בגזירת אומות העולם, או אנחנו אומרים כל העמים כאין ועוצו עצה ותופר, או אנחנו אומרים לא אלמן ישראל ומים יעמדו לה, ועד שהמלחמה לא עוצרת אנחנו אוסרים מלחמה בתוכנו זה בזה, זה נגד זה, ואנחנו ממכים בבוטות זה את זה ומכחישים זה את זה, ומיראים זה את זה, ואיננו עוצרים את המלחמה היורה בכולנו והרי אין לנו לאן לחזור, אפילו אלוהים יודע, הלא נעצור, ונביט זה בזה ונאמר, הרף, הרף לקוצר הרוח בו אנחנו דנים בתוכנו אח את אחיו, הרף לדווקנות בה אנחנו משביעים עכל אחד את עצמו שהצדק הוא רק עם שמאל או רק עם ימין או רק עם יראי שמים או רק עם המאמינים באדם או בכל או בכלום, הרף, שמא עד שלא ניפול לעולם על חרב אויב, נפול זה לרגלי זה באיוולתנו, והרי גם אלוהים כמו אמר שאין לנו לאן לשוב.
אינני מחכה למשה שיושיענו. אינני מצפה למי שיקום בתוכנו ומטה בידו ויטה אותו עלינו להפריד בין הניצים ולהוליך אותנו כאחד ליפול זה אל זרועות זה. אין משה כזה. ואם יאמר לך מי שהוא זה - אל תאמין, ואם יראה לך שיש לו מטה, הוא שבור כבר בידיו. בפסוק הצר עליי וטורד את מנוחתי כתוב
בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, לא את משה, וכתוב
פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם, העם ולא מנהיגו. אם העם, כל אחד ואחד בעם, לא יאמר הרף לקרעים שהוא קורע מתוכו בתוכו, לקנאות בה הוא נכון להמליך דעתו ולנפץ דעת זולתו, לטינה בה הוא מחמש את המחלוקת הרוצה להכריע בכל מחיר באפס תקווה לשכנע, לא יעזור מושיע ושום מטה, אפילו לא שום קוסם.
המענה האחד הוא הוא שלכל אחד ואחד בתוכנו, לכל איש ולכל אישה, אם ימין ואם שמאל, אם מול שמים אם מול עצמו, אישית לחלוטין, אין לאן לשוב. איש ואיש, אישה ואישה, בן תשחורת שהתקווה לפניו וזקן שבוחן ימיו, אחד אל אחד ואחד ועוד אחד ואחת יחד - זה עם. לזה, לעם, אני מחכה.
