רינת חזן, רעייתו של חבר הכנסת לשעבר
אורן חזן, לא ויתרה ובצדק. טוקבקיסט בשם אברהם לונשטין, תושב רעננה, פרסם עליה טוקבק משמיץ שבו קרא לעקר אותה. לונשטיין הגיב בטוקבק על חילופי דברים קשים בין חברת הכנסת לשעבר
מיכל בירן, לבין בעלה אורן, שאותו כינתה בירן בכינוי גנאי.
חזן לא נשארה אדישה, ופרסמה תגובה בדף הפייסבוק שלה לוויכוח ששמעה. הפוסט שפרסמה הועבר לאתר החדשות nrg ללא הסכמתה.
לונשטיין פרסם תגובה באתר החדשות, ובה טען שצריך לעקר את רינת חזן, משום שלדעתו היא "תביא דור נוסף של ילדים מטומטמים, מושחתים וגנבי מוחות". לונשטיין לא הסתפק רק בכך וכינה את הרעיה בכינויי גנאי חריפים, שמפאת כבודה לא נחזור עליהם.
חזן החליטה לא לוותר, ובאמצעות עו"ד
רון לוינטל, היא הגישה תביעה נגד הטוקבקיסט אברהם לונשטיין לבית השלום ברחובות, וזכתה לפיצוי של 27 אלף שקלים.
לפני תשע שנים, הניח ח"כ לשעבר
זבולון אורלב את ההצעה הראשונה שזכתה לכינוי "חוק הטוקבקים". ההצעה מטילה חובה על אתרי האינטרנט לגלות את זהותו של טוקבקיסט, שפגע באדם שמתכוון לתבוע אותו, על כך שפגע בו בדברים שיש בהם לשון הרע.
מאז חל שינוי של ממש בעמדת בתי המשפט, וגם אתרי האינטרנט מודעים לכך שהם עלולים לשלם את המחיר אם לא יסירו טוקבקים שיש בהם לשון הרע.
לא כמו בשוויץ
חבל שאנחנו מפגרים אחרי שוויץ, שם נקנס משתמש של הרשת החברתית בסכום של 4,000 דולרים רק משום שהוא עשה "לייק" בפייסבוק לתגובה שכללה דברי השמצה. במקרה הזה נטען כלפי פעיל זכויות בעלי חיים שהוא גזען ואנטישמי. בית המשפט בשוויץ פסק שלמרות שהתגובות לא נכתבו ע"י הנאשם, הוא הורשע בהלבנת פניו של פעיל זכויות האדם, רק משום שעשה "לייק", והפיץ את התגובות לאנשי הקשר שלו בפייסבוק, ו"מכך שהפך את הדברים לנגישים, עבור מספר רב של אנשים".
אצלנו, נדרשים בתי המשפט לדון יותר ויותר בשאלה האם ומתי יש לחשוף את פרטיו של טוקבקיסט, כאשר הוא מפרסם דברי לשון הרע, לצורך הגשת תביעה משפטית נגדו. מי שתומכים בצורך למסור ללא דיחוי את פרטיו של הטוקבקיסט האלמוני, טוענים שיש לנהוג במקרה כזה בדרך של "הרמת מסך", שנהוגה בדיני חברות, ולעשות זאת גם כשמדובר במסך המחשב.
"טביעת האצבע", שמותיר אחריו הטוקבקיסט האלמוני היא כתובת ה-ip שלו ה- internet protocol, שאותה מבקש כותב האינטרנט שלא תדעו, כדי שבחסות עילום שמו הוא יוכל להשמיץ ככל העולה על רוחו.
האתר הזה הוא החלוץ, ועל-פי מיטב ידיעתי, גם האתר היחיד שמפרסם את כתובות ה-IP של הטוקבקיסטים שמגיבים על כתבות. פרסום "תעודת הזהות" של כותבי הטוקבקים מאפשר לאתר ביתר קלות שפני מקלדת, שבמעטה עילום שמם מאמינים שהם יכולים לכתוב הכל.
חשיפה רק כשהעבירה פלילית
השיטה שנהוגה באתר הזה מאפשרת לכל גולש, גם לבדוק בדרך פשוטה את כתובת ה-ip ממנה נשלח טוקבק, ולגלות מיד האם מדובר בתגובה שכותב גולש אחד, שמפציץ את האתר בתגובות משמיצות או שמדובר במספר גולשים.
בית משפט השלום בתל אביב, דחה בעבר בקשה של בעלת חנות למוצרי תינוקות במודיעין, לחשוף זהות של גולשת, שהציעה לגולשים להתרחק מהחנות, כיוון שהיא קיבלה לטענתה שירות לא ראוי.
השופטת
בלהה טולקובסקי אימצה בהחלטתה גישה מחמירה שבה נקטה השופטת אגמון–גונן, בפרשת פלונית. בפרשה הזאת הוצא צו איסור פרסום, על שמה של מבקשת, שביקשה להסיר את הצו בעת שהייתה באותה עת קטינה, ומכאן דבק לבקשה השם פלונית. בפרשה הזאת קבעה השופטת אגמון גולן, שזהותו של גולש בעילום שם באינטרנט תיחשף רק אם יש בדברים עבירה פלילית על החוק לאיסור לשון הרע.
הצעד בו נקטה רינת חזן, שבעקבותיו היא זכתה לפיצוי של 27,000 שקלים, הוא צעד אמיץ ונכון, שנועד להבהיר לשפני מקלדת שניתן בקלות לאתר אותם, ולתבוע מהם פיצוי.