תוכנית "המאה" של טראמפ לאן

בחלק לא מבוטל מכתבי העת שעסקו בתוכנית המאה של טראמפ נכתב, פחות או יותר באותו סיגנון: "מדובר בתוכנית הטובה ביותר שהוצגה לישראל בנושא הפלשתיני אי-פעם".¹ לפיכך, הוסבר, שעל ישראל לאמצה על כרעיה וקרביה. היסחפות והתלהבות ללא מצרים, במיוחד כאשר מדובר בתוכנית מדינית קריטית, אינן מידות חיוביות ואינני שותף להתלהבות, אף-על-פי שאכן יש בה מרכיבים חיוביים. מאחר שישראל אינה משופעת בשעות כושר מדיניות שבהן מעלים גורמים זרים תוכניות בהן יותר מקורטוב של חיוב, עליה לאמץ את מסגרת התוכנית כבסיס לתוכנית עבודה מדינית-אסטרטגית. הפרוש המעשי הוא: לפעול בשיתוף פעולה עם הממשל האמריקני הנוכחי, להסב את תוכנית הנייר ההצהרתית הבסיסית לתוכנית ביצוע אופרטיבית בשלבים, תוך חיזוק ועיבוי החלקים הנוחים לישראל וניוון אלה שמסכנים אינטרסים חיוניים שלנו. מטרת הסבה זו היא לחסל את התוכנית הערבית הרב-שנתית, שבאה להכשיל מהלכים ישראלים או כאלה שנוחים לישראל, כשלב ביניים בלתי קצוב בזמן של הקפאת המצב הקיים, עד שתזדמן שעת-כושר להתקדם בדרך המלך הרצויה להם בדרך לחיסול המדינה היהודית בארץ-ישראל. טרפוד התוכנית הערבית כרוך, לפיכך, בשינוי המציאות בארץ ישראל המערבית, למצב חדש, שאיננו הפיך. משמע: לגשת למימוש החלקים המוסכמים בין ישראל לארה"ב ללא דיחוי, ואפילו באופן חד-צדדי מוחלט. שני הנושאים הברורים מאליהם בתהליך זה הם: החלת החוק הישראלי על הישובים היהודיים באיו"ש שנמצאים בשטח "C", ועל בקעת הירדן, כאזור חיץ אסטרטגי בין היישוב הערבי באיו"ש לבין גבול ירדן. שלבים נוספים יעסקו בעיצוב מדויק יותר של הגבולות הבאים בחשבון בין הישוב היהודי באיו"ש לישוב הערבי שיוותר באזור כאוטונומיה מינהלית ואזרחית על התושבים, ללא ריבונות טריטוריאלית. אחרי שהפלשתינים הזדרזו לדחות את התוכנית ובעקבותיהם אימצו גם המדינות הערביות "המתונות" אותה גישה סרבנית, תהיה זו שגיאה מצד ישראל לא לנצל סרבנות זו ולהפעיל ללא דיחוי כל סעיף, מלא או חלקי שניתן ליישמו כבר עתה; ויש בה לא מעט סעיפים כאלה. בשל ה-אסימטריה הכרונית בין ישראל לגוש הערבי, פעלנו מאז ומעולם בתהליכים רב-שלביים לקידום מטרותינו המדיניות והלאומיות. האילוץ הבסיסי קיים גם כיום ויהיה תקף בכל טווח-זמן הנראה לעין. מכאן שחשוב ומוצדק להמשיך ולפעול בדרך שהוכיחה עצמה ולא לבזבז זמן; שעות הכושר בהיסטוריה ניתנות תמיד במשורה ולמשך זמן קצוב.

ללכת עם להרגיש בלי

בכדי לקדם גישה זו, נחוץ עתה להתקדם עם הממשל הידידותי האמריקני להסכמה על שני עקרונות: אין לגרור רגליים עד להסכמה כוללת; אין לאפשר לפלשתינים לטרפד את התוכנית על כרעיה וקרביה, באמצעות התייחסות לסרבנותם המתמשכת כזכות וטו דה-פקטו על חופש הפעולה של ישראל. בהקשר זה יש לזכור שלוש עובדות חשובות: 1. ג'ארד קושניר איננו בהכרח שותף להשקפה זו (הוא מחפש את ההישג הכולל). 2. האופוזיציה השמאלנית בשתי המדינות תמשיך לחבל במדיניות הציונית המגשימה. 3. אימוץ הכלל השני דלעיל, משדר לצדדים ולקהילה הבינלאומית שינוי גישה מהותי לבעיה, שעיקרו: הזמן לא בהכרח משחק לטובת הסרבנים. פירוש עקרון ההתקדמות, הוא קביעת מפת דרכים ליישום ופירוש העקרון השני הינו התחלה מיידית של יישום מפת הדרכים (ביצוע השלבים המתבקשים). בהחלטה האמריקנית לעכב אור ירוק לתהליכים אלה עד אחרי הבחירות בישראל ולהתחיל בינתיים בשרטוט מתאר גבולות לתוכנית הכוללת, מגולמת נוסחה שמשמעותה היא ללכת בלי ולהרגיש עם: - התקדמות כביכול שאין בה למעשה שום חדש או ממש. חשיבות הבחירות מוגבלת מאוד, משום שיקבע בהן, אם הושגה הכרעה בין הגושים, מי הוא זה שיוביל את המהלך. ניצחון הגוש הימני פותח דלת להתקדמות בחזית רחבה על יסוד העקרון של אי-הקמת מדינה ערבית ריבונית נוספת בתחומי ארץ-ישראל המערבית. לגישה זו שותף מרבית הרוב היהודי בישראל, וללא קשר עם תוצאות הבחירות, שום צירוף פוליטי חזוי לא ישנה מגמה זו. ניצחון כזה יאפשר תהליך מקיף ומואץ יותר כבר בעתיד הקרוב. לכך צריכים לשאוף גם האמריקנים, משום שגורל תוכניתם תלוי בשינויים ותזוזות גיאו-אסטרטגיות בשטח. חזרה לדריכה במקום תהווה הודעה דה-פקטו בכישלון היוזמה. גם מבחינתם עדיף היה להתקדם עוד לפני הבחירות, הן בכדי לתרום לתוצאותיהן והן על-מנת להגדיל את ההסתברות למימוש תהליך "שבושל" בין נציגי הממשל האמריקני לממשלת נתניהו בראשותו. אם מצפה הנשיא טראמפ להשיג יתרון פוליטי בבחירות לקדנציה שניה, עדיף שיקדם את המהלך מוקדם ומהר ככל האפשר. אני סבור שחילופי האש עם הג'יהאד האיסלאמי בעזה בתקופה האחרונה מהווים רמז נוסף לסיבה שבגינה יש לקדם את מהלכי תוכנית טראמפ ללא דיחוי - המציאות הכאוטית באירן. ביכולתה של אירן לדרדר במהירות את היציבות המזרח תיכונית, להתפרצויות אלימות סימולטניות במספר חזיתות. מצבה הכלכלי (הסנקציות), התקרבותה המתמדת ליכולת גרעינית, חיסולו של סוליימני והתפשטות הקורונה - דוחפים למגמה זו בכדי לאפשר למשטר לשמר את שלטונו בטיעון שמניעיו אלטרואיסטים ומכוונים להצלת הפלשתינים "המסכנים". מובן, שמול כל יוזמה אירנית שלילית עומדות תגובות אמריקניות, ישראליות ואולי אפילו אירופיות, שעשויות להיות עבור האירנים מקח-טעות. אולם, במצב של אין ברירה, הנטייה ליטול סיכונים ריאלית יותר ועל כן מסוכנת. כל התהליכים הנ"ל נמצאים על קו אסקלציה ולכן משדרים דחיפות.

הכרעה ריבונית

בהשוואה לתגובות ששמענו וקראנו מיד לאחר פרסום תוכנית טראמפ, הנושא מתחיל כבר עתה לאבד מומנטום: תחילה דחייה על-ידי הליגה הערבית ולאחר מכן התגובות במועצת הביטחון, מוסיפים לה מעצורים פסיכולוגיים ואופרטיביים נוספים. הטיעון בדבר צורך לסמן או לתחום את גבולות חלוקת השטח בין ישראל לאוטונומיה פלשתינית כלשהי שתכונן באיו"ש, הוא טיעון סרק. עיקר קווי התיחום והעקרונות המנחים אותם מוכרים לכל, אחרי כשנתיים של עבודות מטה וברורים בכל הרמות והנושאים לגבי אופיה ומרכיביה. ניתן להבין מדוע בישראל אין מעודדים אותה בעוצמה ובכוח המתבקשים אך אינני מבין זאת לגבי גישת הממשל, שהרי אם ישקע ההליך כולו ל"תרדמת אביב" חדשה, מותר לצפות שגורלו יחרץ לשבט. התנעת יישומו בפועל כבר עתה, עשויה לעוררו ולחייב את כל הצדדים להחלטות המהותיות הקריטיות ולכן, כל עיכוב הוא דסטרוקטיבי. כפי שנאמר, התחלת יישום בפועל יכולה להשפיע על התוצאות בישראל, באופן שיתעצם הגוש הפוליטי התומך בעיקריה ייצב את הממשל המקומי ויעצב את הכיוון בו מתעדת להתקדם החברה הישראלית. לא יהיה זה מפתיע אם אומר שהימין בישראל בחר כבר בעבר בדרך שבמהותה קרובה יותר לדרך הרפובליקנית. זו איננה הכרעה של התערבות במאבק הפוליטי בין הדמוקרטים לרפובליקנים, אלא הכרעה ריבונית על הדרך הישראלית. ברני סנדרס וחברין בשמאל הקיצוני בארה"ב, אם הם דמוקרטים אמיתיים, יבינו בוודאי שזו מהותה של ריבונות וזה טבעה של דמוקרטיה. שהרי אם לא יבינו - כל נאומיהם חוצבי הלהבות שווים ממילא כקליפת השום. בכדי שלתוכנית תהיה מסה קריטית להשפיע על מערכת הבחירות בארה"ב עליה להיות מיושמת בעיקריה תוך 6-4 חודשים. מדובר בזמן קצר מאוד ליישום תוכנית מורכבת ורגישה כל כך. מימוש התוכנית מחייב שת"פ עם ירדן. כל עוד מדובר על תוכנית-נייר, עמדת ירדן ידועה ומוכרת. כאשר יוחל במימוש תצטרך גם ירדן לקבל את ההכרעות הקשות שלה. ייתכן שאינה יכולה או שהיא מתקשה לעשות זאת כתרגיל "אקדמי" (שאינו כפוי עליה) אבל ב"זמן אמיתי" תהיה זו אופרה אחרת. על ישראל להשתחרר בדיבור ובמעשה, מעולם המושגים הישן הרואה בירדן את הגבול המזרחי שלה. מצב זה קיים רק אם ישמר הסכם השלום ככזה ולא פחות מכך. הסכם שלום אמיתי מחייב שינוי כל דפוסי ההתנהגות בין הצדדים ואל לישראל להתעלם מכך או לוותר לירדן על כל ההבנות המונחות ביסוד ההסכם עימה. תוכנית טראמפ חייבת להוביל למציאות חדשה ביחסים עם ירדן, בה יוסדר מחדש מעמדה במקומות הקדושים בירושלים, תותווה דרך מעשית חדשה ל"גשרים פתוחים" ו"אזורי סחר חופשיים" בינה לבין ישראל ויקבעו הכללים לקשרים וגשרים פתוחים בין ירדן כמדינה בעלת רוב פלשתיני לשטחי אזורי האוטונומיה באיו"ש שיהיו בריבונות ישראלית. ללא סיכומים אלה, יתנוון במהירות הסכם השלום ותתמוסס ההגדרה הרואה בירדן גבול מזרחי שקט, על כל המשתמע מכך לשתי המדינות. התפתחות מעין זו מובילה לשינוי עקרוני ומהותי של יחסי ישראל-ירדן, כאשר ירדן, מבחינתה של ישראל, הופכת למדינה ירדנית פלשתינית דה-יורה ודה-פקטו גם יחד. התפתחות זו אינה מהווה כיום חלק מהתוכנית המוגדרת של טראמפ וזו לדעתי אחת מנקודות התורפה הקריטיות שלה. אולם, בלעדיה, תוכנית זו חסרה אחת הרגליים הבסיסיות לקיומה לאורך זמן, כמרכיב ייצוב אזורי. בעוד 25 שנים, תמנה ישראל, בקצב ההתפתחות הנוכחי, כ-16-15 מיליון נפש והתל"ג השנתי הממוצע במחירים שוטפים עשוי להגיע לכ-100,000 דולר. במצב זה יגיע התל"ג הישראלי לכ-1.6 טריליון דולר. בתנאים אלה² תימצא המציאות גם ביחסי ישראל-ירדן והאזור כולו בספירה אחרת לגמרי. זו באמת שעת כושר היסטורית ושאלת השאלות היא אם נשכיל לנצלה או נשכָל לבזבזה.