בין בשורה לשררה

אנו מצויים בעיבורם של מהלכים פוליטיים שכל תכליתם להימנע מממשלת אחדות, מבלי ש"אות קין" ברור ומודגש יוטבע במצחו של מישהו ממנהיגי הגושים הפוליטיים המתגודדים. במאמר קודם¹ טענתי שאין מקום ואין צידוק אמיתי לממשלת אחדות במונח "הקלאסי" של המילה, משלוש סיבות: א. ניגודי ההשקפות והאינטרסים בין הצדדים ב. הרוח הרעה השוררת ביניהם ובין מנהיגיהם ועומדת בניגוד לזו הדרושה לשת"פ אמיתי בממשלת אחדות ג. מגפת הקורונה ונזקיה למשק הלאומי, שמחייבים ממשלה אקטיבית ויד מכוונת הרמונית, הפועלת לטובת המדינה והציבור משיקולים ענייניים, תוך מזעור הפזילות לעבר הדימוי התקשורתי, שממילא אוכל כל חלקה טובה בהוויה הישראלית. אני גורס שבמציאות כזו דרושה הכרעה דמוקרטית ברורה על דרך ומנהיגות, וזו יכולה להינתן רק בבחירות. תאורטית ייתכן שתוכל להיווצר גם ללא בחירות, באמצעות שידוד מערכות פוליטי בין הגושים, ליצירת כושר הכרעה ברור. אולם, לצערי, חוששני שמרבית הציבור עדיין נוטה לחשוב שהמצב איננו כה קשה שיאות ללחוץ על נבחריו להשיג הכרעה חדה וברורה ללא בחירות, כאילו הושגה באמצעותן. במציאות זו ממשיכים פרשנים, כותבים, עיתונאים ופוליטיקאים לעסוק בשיח סרק מרובה פנים, שמסיט את תשומת הלב מהעיקר. דוגמה מייצגת היטב למציאות זו מצאתי, למשל, במאמר-דעה של יורם דורי² "נשמע מבטיח". מאמר זה מנסה לדעתי להניח מסד לכתב הגנה למנהיגי "כחול לבן", על שהפרו ברגל גסה את שתי הבטחות הבחירות הראשיות שלהם לבוחריהם: "רק לא ביבי" ו"בלי הרשימה המשותפת בקואליציה". בפועל, גברה עליהם תאוות השלטון אחרי כישלונם היחסי בסבב הבחירות השלישי ותוך זמן קצר אחריו, בהשראת "זיקית פוליטית אחרת - ליברמן", התפרקו מהבטחותיהם והם נעים לעבר הכס הנכסף בכל מחיר. עתה יש להם צורך דחוף במליצי יושר, ומאמרו של דורי מנסה לספק להם חלק מצורך זה. המאמר מצניע את כוונתו האמיתית על-ידי דיון גנרי כביכול בשאלה: עד כמה עומדים פוליטיקאים בהבטחותיהם לבוחרים. התזה שהוא מעלה כמענה, היא "שהפרשנים מכופפים את כנפי הפוליטיקאים". לטעמי זהו ניסיון נואל. חרף שלטון הפרשנים והרשתות החברתיות בחיינו, עדיין שמור לפוליטיקאים, במיוחד אלה החותרים לתפקידי בכורה בדמוקרטיה, חופש בחירה נרחב לגבי יעודם ודרכם בפוליטיקה - קיום הבטחות לבוחר, או השתעבדות מרצון ונוחיות לפרשנים או לקבוצות לחץ אחרות. אולי מיותר לומר זאת ובכל זאת אדגיש: בעיני, אין ספק שמחויבותם של הנבחרים היא לציבור. כל הסבר אחר הוא ניסיון לזרות חול בעיני הבוחרים ולהצדיק את קיומם של "מוסדות מפקחים" דוגמת בג"ץ, שיאכפו על הפוליטיקאים חובתם זו. פוליטיקאים שבגרותם הציבורית ונורמת ההתנהלות שלהם מול הציבור אינה מעוגנת עמוק בתודעת השירות והחובה למי שהעניק להם את המנדט, אינם ראויים למעמדם. ההיסטוריה, לרבות זו שלנו, משופעת במקרים שבהם פוליטיקאים בכירים ומוערכים במקומותיהם (ומנהיגים בכלל זה), כשלו במילוי חובתם וחוללו משברים פוליטיים קשים במדינותיהם ואף הביאו אסונות קשים על עצמם. כל פרשן סוג ב', שעוסק בסוגיית הקשר בין הבטחות למעשים בעולם הפוליטי, כאשר הוא חש שמרבית הסבריו להסתלקות מהתחייבות הם נלוזים ובלתי-משכנעים, יודע גם לסגת לעמדת התגוננות עורפית, ולהסביר את הבוגדנות והצביעות למעשה, באחד מניסוחיו המגוונים של המשפט הנדוש: "בפוליטיקה בוחרים בין הבלתי-רצוי לבלתי-נסבל", או "מה שרואים מכאן, לא רואים משם". ברור שמשפט זה איננו הסבר אלא שקר במצח נחושה. מי שמגיע לשימוש בו רק מעיד על עצמו שהוא אינו מאמין במחויבות לבוחריו, אלא לגחמותיו. לדידי יורם דורי נכשל כשלון חרוץ בניסיונו להתפלפל ולתרץ את התנהלותה של "כחול לבן" מול הבטחותיה לבוחריה. מפלגה זו למדה לשקר, לזייף מציאות ולנהל מניפולציות תקשורתיות, הרבה לפני שהוכיחה שהיא ראויה לשלטון על-פי כל קנה מידה מקובל ויושר ציבורי בכלל זה. אילמלא נשענה על שני גייסות חמישיים, שאינם טובים ממנה במאומה - ליברמן והרשימה המשותפת - שלא הוערכו נכון על-ידי נתניהו בבחירות אפריל 2019, דומני שהייתה כבר היום נחלת העבר. כפי שמלמדת ההיסטוריה, הפתעה אסטרטגית עשויה להיות קטסטרופלית. בכל מקרה היא מקשה מאוד על ניהול מערכה או מאבק ומייקרת מאוד את המחיר. זו האמת גם בבחירות 2019-20³. ככל שחולף הזמן מתברר ש"כחול לבן" נולדה בחטא השנאה לנתניהו ולימין הפוליטי, חיה בחטא הונאת ציבור הבוחרים וגם תחדל ככל הנראה להתקיים בעוון אותו חטא עצמו.