בשבת נקרא את פרשת "פְּקוּדֵי", פרשה המסיימת את ספר "שמות". בפרשת השבוע מופיע לפנינו, משה, אדון הנביאים, היורד מכל הפסגות הגבוהות של כל הספרות השמימיות-רוחניות אל פרטי פרטים של דיווח כספי יבש, בו הוא מוסר לכל פְּקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן ולמעשה לכל בני עם ישראל דין וחשבון מפורט, הכולל דיווח על כל פרטי העבודות, שבוצעו במקום המקודש ועל כל ההוצאה הכספיות הכרוכות בביצוע, תוך התייחסות לכל פרט ופרט וגם אם הוא שולי ביותר.
על כל סכומי התרומות שנתקבלו מהעם ועל שימוש שנעשה בכסף מוצא לנכון משה למסור לעם דיווח מפורט לפרטי-פרטי-פרטיו. לפנינו מתגלה נביא מורה הלכה לעם, המורה לכלל הציבור את המופת של ההקפדה על שמירת עיקרון של ניקיון כפיים ועל הדרך הנאותה המתחייבת להתנהלות בשימוש בכספי ציבור.
משה מבקש, שמופת ניקיון הכפיים יהיה אחד מנדבכי הקיום של החברה העתידה להיכנס לארץ ישראל ולבנות בתוכה חיים לאומיים וחברתיים.
אצל משה, אדון הנביאים, יושר וניקיון כפיים אינם בבחינת מס לאיזה מלל מליצי, אלא הם חלק בלתי נפרד מהעשייה הרוחנית ומהעשייה המנהיגותית הביצועית שלו, וכפי שהיא מחייבת אותו, היא מחייבת את העם בכללותו.
שקיפות מלאה ומפורטת, דיווח ושיתוף כל הקהל במידע על הוצאות כספיות לפרטי פרטים, יהיו פעוטים ושוליים ביותר, ובוודאי גם הגדולים מאוד בהיקפם, הם בבחינת נכסי צאן ברזל המנחים את משה המנהיג. למעשה, הוא דורש מכל אחד מאתנו ללכת בדרכו - להיות קשוב למה שהפרשה דורשת -
יושר וניקיון כפיים חייבים להיות מסד קיומנו כחברה וכעם הבונה כאן את מדינתו.
תוכנית אדריכלית נושא ראוי להתייחסות בפרשה זה נושא תרומת חצי השקל שמעלה כל אזרח מ"בֶּן עֶשְׁרים שָׁנָה וָמַעֲלָה..." (שמות ל"ח 24 ) כדי להמשיך להחזיק ולהפעיל את המקום הקדוש את אוהל מועד. גם אם מדובר במס, משה מתייחס לכך כאל חובת כל פרט בחברה לחוש צורך לתרום לצרכי הכלל, לצרכי פעילות יום יומית של המקום, בו העם מתכנס - באוהל מועד - מקום המהווה צומת מרכזי לחייו הרוחניים.
פרשת "פּקוּדֵי" חותמת את ספר שמות. ספר בו חווינו את יציאת עם ישראל מעבדות מצריים לדרך חיים קשה ומייסרת במדבר לקראת חיי חרות. חווינו את חוויית מתן התורה לעם במעמד הר סיני עם הכאב של שבירת הלוחות ונתינת לוחות מחודשים ועשרת הדברים. סיום הספר מפגיש אותנו עם אדריכל אלוקי ועם המבצע את תוכנית האדריכל - משה, הבונה עם העם את המשכן על-פי הוראות האדריכל האלוקי. עבודת בניית אהל מועד באה לסיומה - "וַתֵּכֶל עֲבוֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות ל"ט, 32).
אהבתי נתונה יותר לאוהל הנייח, הגם שיש לטעמי הפרזה רבה בקישוטים מוזהבים ושימוש בחומריים יקרי ערך. אהבתי נתונה יותר לאוהל הנייח מאשר לבניין מפואר - בית המקדש, שנבנה בימי שלמה המלך כבניין קבע.
אהבתי נתונה יותר לערכים ולא למבנים. סגידה למבנה, לבית המקודש, להר המקודש, לקיר המקודש - כפי שבאה לידי ביטוי בחוגים יותר מדי גדולים בתוכנו - היא בעוכרינו.
