במרכז העיר בוורלי הילס מסעדת דלי יהודית בשם "נייט אן אל" נייט, כמו גם אל, שניהם כבר לא בחיים, אך ילדיהם ונכדיהם עבדו עד לפני מספר חודשים בדלי. אחד הבנים היה יושב ואוכל שם ארוחת ערב מדי ערב, והסועדים המקומיים היו מברכים אותו בשלום (שמתם לב כמובן שציינתי את כיוון התנועה ההפוך מהמצופה - בד"כ הבעלים צריך היה לקבל בברכה את פני הסועדים, אך היה זה מכרה זהב, האנשים המשיכו לבוא והבעלים לא היו חמים במיוחד).
המקום המה מאדם מארוחות עסקים מוקדם בבוקר - לרי קינג סעד שם מדי בוקר בבוקרו ליד שולחנו הקבוע, עד שהוא פתח דלי משל עצמו במורד הרחוב, דרך ארוחת צהריים ועד לסגירה בתשע בערב. לעיתים צריך היה להמתין שעה בתור. עסקות היו נסגרות שם, והנוכחות שם הייתה "לראות ולהראות". למקומיים היה חשבון פתוח (דבר מאוד יוצא דופן בארה"ב, אך מקובל מאוד בארץ, בייחוד במכולות השכונתיות). הדלי הייתה מספקת ארוחות לא רק לבתים המפוארים בצפון העיר כי אם גם לארועים, לפגישות וכמובן ליושבים שבעה.
העיר, שמרבית אוכלוסיתה יהודית תאמה מאוד את הדלי. אלו יהודים רפורמים, כך שערבוב בשר-חלב מותר לכל הדעות, אך סגנון הבישול הוא יהודי משכבר הימים: מנות ענקיות, סנדביצ׳ים מלאים בבשר פרוס עד שאפילו פה פעור לא יכול להם, מרקים כמו מרק עוף וקניידלך או מרק כרוב מתוק עם פרוסות בייגל-צנים, כרוב ממולא, בלינצ׳סים ועוד.
המאפיין הנוסף הוא צוות העובדים שעבד במקום מזה עשרות שנים. את כולם הם הכירו, ואת הכל הם כבר ראו והתנסו. הם ידעו בדיוק מה אנחנו אוהבים, מה אנחנו עומדים להזמין, האם אנחנו מעדיפים את החביתה רכה, את הטוסטים בלי חמאה, את מיץ התפוזים הסחוט טרי בהתחלה ומים חמים. הקשר היה חם, אישי. שאחת המלצריות חלתה ונזקקה לטיפולים ואחריהם נעדרה לתקופה ממושכת עד שהבריאה לחלוטין, דאגנו לה כאילו הייתה חלק מהמשפחה. ובדיוק כמו במשפחה, הן אף פעם לא הססו להגיד בדיוק את מה שצריך היה להאמר.
בבוקר יום ראשון, לאחר שבועיים מתחילת המאבק בנסיון נואש לעצור את התפשטות מגיפת הקורונה, הודיעו בתחנות הטלוויזיה שהדלי תסגר בסוף היום. אולי לא לצמיתות, אך הייתה זו מכה קשה. קשה, אך כנראה לא בלתי צפויה. התרגלנו לדבר שהפך למכרה זהב עבור הבעלים. אך ככל שהכסף זרם והסועדים המתינו לשולחן, ובלי כל קשר לכך, ערך הנכס עלה בהרבה, הרקיע שחקים, והבעלים החליטו להמיר את הבניין בכסף מזומן, כל כך הרבה מרשרשים ירוקים שכמה דורות יוכלו לחיות ברווחה מכך.
קמו להם שני אנשים מקומיים וקנו את העסק. הם התכוונו להעבירו לרחוב הסמוך, ולהשאיר את הכל על-כנו - מהעובדים עד התפריט. אך כוונותיהם לא בדיוק תאמו את המציאות. הדבר הראשון שהם עשו היה להחליף את התפריטים (ספר של ממש) ולהעלות את המחירים. הנקניקיה שאהבתי להזמין עלתה פתאום כפליים. את המלפפונים החמוצים, הכרוב הכבוש והלחם שהיינו מקבלים ברגע שהתיישבנו, יחד עם המים, הם המירו בחיוב, ונדמה היה לי שאפילו צלחות המרק לא היו גדושות או אפילו מלאות כמקודם.
יום אחד עמדתי בתור לקחת אוכל (חלק נפרד מהדלי) וקבוע נוסף התלונן על הבעלים החדשים החולבים אותנו וכבר העלו מחירים כמה פעמים ברציפות תוך שבועות ספורים. עניתי שאנחנו בכל זאת חוזרים בנאמנות, למרות המכות החוזרות ונשנות, כך שאין טעם להתלונן - בנו האשם. צחק המתלונן והסביר לי שהוא מכיר את הבעלים, ועם כל מאות מיליוני הדולרים שבאמתחתם, זה פשוט אופיני להם. עד היום איני יודע אם היה זה אחד הבעלים, שרצה לשמוע דעה בלתי משוחדת. אם אכן הטמין לי מארב, נפלתי כראוי: אנחנו היינו נאמנים לחלוטין, וכמו העברים במצרים, שם העבידו אותם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, הם התרגלו והמשיכו במסלול ואפילו לא ניסו לשנותו (עד כדי כך שגם אחרי יציאת מצרים הם התגעגעו לסיר הבשר, לבצל ולאבטיחים והתלוננו פעם אחר פעם בפני משה ואהרון, מדוע הוצאתם אותנו ממצרים להמיתנו במדבר).
ביום ראשון בבוקר (יום המנוחה והיום הקדוש בארה"ב, כמו שבת בארץ), הוחלט להודיע על הסגירה ולבצע זאת עוד ביום "מדאגה לעובדים". כזו דאגה, אך לא לעובדים. מעסיקים אוהבים לדבר ולספר על עובדיהם, אך מעטים מאוד אכן דואגים לעובדים מספיק שהדאגה תתרגם למעשים (ביטוח רפואי, חופשות, ימי מחלה, בונוסים וכו׳). נזכור, המקום היה מכרה זהב. וגם כך לא חסר כסף לבעלים. אך לעובדים - זה סיפור אחר לגמרי. מי שאי פעם ניסה לעבוד במלצרות, תארו לעצמכם אישה בגיל השישים או השבעים מגישה צלחות השוקלות קילוגרמים ומורידה אותם, והכל נעשה ללא הפסקה, ללא אפשרות מנוחה לשניה. למלצרים אין רשת ביטחון, ועבורם העבודה לא הייתה תענוג או מותרות. הם אולי היו מתארים את העבודה כמלאת תוכן, מאתגרת, אולי אפילו מהנה ומעניינת, אך העובדה שהם מיצו את שהיה להם והיו אסירי תודה אין פרושה שהם הגיעו בגלל שהם כל כך רצו, ודאי שלא בגילאים מתקדמים יותר.
מסעדת דלי נוספת, מרחק כמה רחובות אך מחוץ לגבולות העיר בוורלי הילס, השייכת למשפחת מרקוביץ מבוורלי הילס סגרה את דלתותיה כבר לפני שבועיים. מה באמת נעשה בלי מרק העוף עם הכופתאות, הבלינצ׳סים, הסנדביצ׳ים של פסטרמי ונקניקים אחרים, הדגים המעושנים והכרוב הממולא? אני מניח שנצטרך להסתדר, לפחות באופן זמני. בינתיים אני יושב לכתוב לאחת המלצריות, לודא שהצוות יסתדר בשבועות הקרובים.
