בתקופה הנוכחית אנחנו עדים להקצנה של דפוסים שונים, ביניהם דפוסי שיח. כאלו הן תקופות משבר - הדברים נוטים להקצין בהן. אני רוצה להתייחס לסוג מסוים של שיח שנעשה כל כך שגור עד שאנו נדירות עוצרים לתהות עליו. מסתבר שכולנו מצויים כעת בתקופה של מלחמה. יושבים במקלטים, מסתתרים ונלחמים באויב.
השיח הזה, המיליטריסטי, הלוחמני, כל כך מוטמע בנו, במציאות הישראלית היומיומית שלנו, עד שהוא נעשה שקוף. קשה לנו לדמיין דרך אחרת לתאר את המציאות. אבל, המציאות מתעצבת ונבראת דרך השיח ומה שהוא מעשה ידי אדם והופך לטבעי, תמיד צריך להעלות בנו ספק.
האמנם אנחנו במלחמה? מי האויב? האם זה הנגיף? האם הוא כוח רשע שמטרתו להכות בנו, להביס אותנו, לנשל אותנו מביטחוננו? אולי אלו האחרים שמאיימים עלינו בהדבקה? אולי זו הממשלה? המוסדות? זו בדיוק הסכנה הטמונה בשיח הזה. היכן שיש מלחמה, יש תמיד אויב שצריך לתקוף אותו. אל מול סכנה - רוב הדברים מסביב נדחקים לשוליים. אני רוצה להתייחס לשתיים מההשלכות המרכזיות של השיח הזה, להביא אותם לרגע לקידמת המסך, כדי שנהיה קצת יותר ערניים וביקורתיים לגביהם.
ראשית, מלחמה זורעת פחד. במצב של איום אנחנו ננעלים לתוך תגובות של Fight or flight, להילחם או לברוח. לתקוף או להס(ת)גר פנימה. התפיסה הזו משמרת אותנו במתח מתמיד ומצמצמת לנו את שדה הראיה והפעולה. חשבו לרגע - את מי, או בעצם את מה אנחנו מנסים לנצח? את הטבע? את עצמנו? את הפחד? בטוח שיש אויב שם בחוץ?
איך התפיסה הזאת משפיעה על ההתנהגות שלנו? האם נעשינו בגללה קצת חשדניים יותר, עויינים יותר לסביבה שלנו? האם כל אדם הפך כעת לאויב פוטנציאלי שלנו? האם אנחנו מרגישים חלשים פתאום וזקוקים לכוח חזק שייגן עלינו? שנהיה תלויים בו? האם נעשינו מפורקים לחלקיקים ראשוניים ונטשנו את היכולת להתחבר זה עם זה, כי חיבורים הם מסוכנים עכשיו? האם הפכנו למופרדים ונמשלים? אולי זו בעצם מתקפה על החיבורים עצמם?
קיום אבסורדי נקודה נוספת - מה ומי נשארים מחוץ לשיח המצמצם הזה שמייצר ראיית מנהרה, רק כזו שלא ברור לאן היא מובילה? השימוש בשפה מיליטנטית מוציא החוצה את כל מי שאינו לוחם. לדוגמה - נשים, ילדים, אנשים שנתפסים כחלשים או כלא שייכים לקבוצת הפנים שלנו. אלו הופכים רחוקים יותר. קולותיהם מתעמעמים. מי נותר מחוץ לשיח כי דעתה.ו אינה רלוונטית? למי אנחנו מטים את האוזן?
ומעבר לזה - אלו מהערכים והתפיסות שלנו הותרנו מחוץ לפריים כי הם לא שימושיים כרגע? האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות סולידריים כרגע? חומלים? קשובים? או שזה עלול להרוג אותנו? כשהגוף שלנו נמצא במצב של איום, הדם זורם לאיברים הקריטיים להישרדות ומידלדל מאיברים אחרים. לאן אנחנו לא מזרימים קשב כעת?
האדם הוא יצור שמחפש משמעות. אבל הקיום שלנו הוא אבסורדי ועל-פי רוב אינו ניתן למשמוע חד ערכי. לכן אנחנו נוטים לחפש ולמצוא פתרונות פשוטים מחוצה לנו. אם יש מצב חירום לאומי, אם הוחלט שאנחנו במלחמה, כנראה כך הדבר. עלינו להתגונן, להילחם, להצטמצם פנימה. יש לוחמים בחזית, צריך להריע להם. יש עורף, צריך לשבת בשקט ולהמתין.
אבל אולי אפשר לתפוס ולמשמע את המציאות גם אחרת. אולי קיומה של סכנה בחוץ לא מעיד על קיומו של אויב. אולי מעבר ללחימה ולהתגוננות ישנם דפוסים אחרים שאפשר ליצור. אולי החסינות של העדר טמונה דוקא בחוסן שלו, בסירוב שלו להיות מובל כעדר, ביכולת שלו לנוע בחופשיות בתוך עצמו
