שלטון החוק הוא עקרון יסוד במשטר דמוקרטי, ומשמעותו היא כפיפות הכל, החל בתושב, דרך אזרח ועד השליט, לחוק ("לגליזם"). כולם שווים בפני החוק. בניגוד למשטרי עריצות, שבהם נכונה אמירתו של לואי ה-14 "המדינה היא אני", השליט במשטר דמוקרטי משרת את החוק וכפוף לו. אם רשויות השלטון מפירות את החוק, אפשר לתבוע אותן על כך.
שלטון חוק במדינה דמוקרטית מבטא את האמנה החברתית הקיימת בין כל האזרחים במדינה, שכן החוק הוא ביטוי להסכמה על כללי המשחק בין האזרחים לבין השלטון ובין האזרחים לבין עצמם. מקור החוק הוא העם, ובמדינה דמוקרטית מודרנית בא שלטון החוק לידי ביטוי באמצעות נציגי העם במוסדות השלטון הנבחרים. במשטר דמוקרטי תוכני החוקים אמורים לשקף את העקרונות ואת הערכים הדמוקרטיים.
שלטון החוק נתפס כאחד האמצעים העיקריים המשמשים את הפרט להגנה מפני כוחה של המדינה הריבונית, גם מפני מערכת אכיפת החוק הכפופה לחוק. הפרדת הרשויות - המחוקקת, המבצעת והשופטת - והאיזונים ביניהן הופרו במשך השנים על-ידי ראשי הרשות השופטת ונציגם דה-פקטו ברשות המבצעת, היועץ המשפטי לממשלה.
נשיא בית המשפט בדימוס השופט
אהרן ברק היה אחד המובילים של הפרה עדינה זו, בין השאר, בקביעתו "מלוא כל הארץ משפט". לתפיסתו, שנחלה שורשים בהיכל בית המשפט העליון, המשפט עומד על זכותו ועל כוחו להסדיר את כל תחומי החיים החברתיים, לו רק תבחר הקהילה הפוליטית שהמשפט מבטא את ריבונותה. עליונותו של המשפט, המגולמת בביטוי "שלטון החוק", אינה עליונות ערכית-מהותית אם כן, אלא עליונות פוליטית המבטאת את סמכותו העליונה והמוחלטת של משפט המדינה.
בית המשפט העליון למעשה אימץ את עקרון שלטון החוק לחיקו ולשליטתו המוחלטת, תוך הפיכת עיקרון זה לעקרון שלטון המשפט. בדרך זו העמידה עצמה הרשות השופטת מעל בית המחוקקים והממשלה.
אין ספק כי היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק כלפי המדינה, בכפוף לביקורת שיפוטית. הבעיה החלה בשעה שבית המשפט העליון החל לפרש את החוק באופן שונה ורחוק מלשון החוק ומכוונת נבחרי הציבור שחוקקו אותו בכנסת ישראל.
נוסף על כך, בית המשפט החל לשפוט החלטות של הרשות המבצעת ולהעמיד עצמו כמומחה לכל נושא ועניין שהובא בפניו, שכן לשיטתו, "מלוא כל הארץ משפט". התערבות הרשות השופטת והיועץ המשפטי לממשלה בשאר הרשויות נעשו, בין היתר, באמצעות מונחי שסתום כללים, שאפשרו להם להתערב כל עת שחפצו בכך. הציבור כבר הפנים כי בכל עת שהשופט או היועץ המשפטי לממשלה סוברים שהחלטה של רשות אחרת אינה "מידתית" או "סבירה" או שיש חשש לפגיעה "באמון הציבור", הרי פתוחה בפניהם הדרך להתערב בהחלטות הרשות המחוקקת או המבצעת.
בית המשפט העליון חזר בעשרות פסקי דין על האמירה שבמדינה דמוקרטית השירות הציבורי, על כל זרועותיו, בנוי על אמון הציבור. בלא אמון זה, לא יוכל השירות הציבורי לבצע את משימתו ברמה הנדרשת לאורך זמן. בלא אמון הציבור ברשויות הציבור יעמדו הרשויות ככלי ריק. אמון הציבור הוא המשענת של רשויות הציבור, והוא המאפשר להן למלא את תפקידן.
מערכת אכיפת החוק, ובראשה היועץ והרשות השופטת, לא שונים בעניין זה משום זרוע ורשות אחרת בשירות הציבורי. דרכם של היועץ ובית המשפט העליון להסיט את האשמה לעבר אחרים במקום להפנים שהתנהלותם היא שעומדות בבסיס חוסר אמון, הולכת ומעמיקה ברשות השופטת ואצל נציגה היועץ, דבר שמוביל למסקנה כי המערכת לא תוכל לבצע משימותיה ברמה הנדרשת לאורך זמן.
כבר בשנת 2018 פורסם על-ידי אוניברסיטת חיפה כי רמת האמון במערכת המשפט בישראל נמצאת בשפל והיא הנמוכה ביותר מאז פורסם לראשונה המדד לביצועי המגזר הציבורי של האוניברסיטה בשנת 2001. מהנתונים עלה כי רק כ-18 אחוזים מהציבור מביעים אמון גבוה במערכת המשפט, לעומת 33 אחוזים שמביעים בה אמון נמוך. מאז מצבה של הרשות השופטת ושל היועץ המשפטי לממשלה הלך והידרדר. חוסר אמון זה נובע, בין השאר, מהחיבוק ההדדי בין שופטי העליון לבין היועץ המשפטי לממשלה, שאליו התייחסתי בהרחבה בטורי הקודם. בימים אלה, שבהם עוסקים במלאכת הרכבת הרשות המבצעת, הממשלה - טוב יעשו כולם בהשבת האיזון שהופר בין הרשויות.
