לפני כחמישים שנה זכיתי לשוחח פעמים רבות עם אדם דתי, שגר בשכונת רמת הנשיא, שכונת מגורי באותה תקופה. למרות פערים גדולים מאוד במישור הפוליטי וגם בשלל מישורים הגותיים ותורניים, נהניתי מהשיחות עם אדם צעיר כבן 30 רחב אופקים, המגלה יחס מכבד לבר הפלוגתא שלו.
נהניתי מאוד מנועם השיחה, הגם שחשתי לא פעם שהוא מקבל בכאב רב את משנתי הפוליטית, את התייחסותי לאסון הפוקד אותנו בעקבות מלחמת ששת הימים. במיוחד היה לו קשה לשמוע את התייחסותי לנושאים כמו פרשת השבוע. אך הוא תמיד בכל שיחה שמר על נועם השיחה המכבדת את האדם, שהוא אינו מקבל את דעותיו.
היה זה בשנת 1970, כאמור לפני חמישים שנה, כשאותו אדם כבן שלושים שהרבה לשוחח איתי, הסתבר לי, שהוא למעשה הרב של השכונה שלי ושל שכונה סמוכה - שכונת רמת יוסף. בתפקיד רב השכונה נדמה לי שהוא כיהן רק כשנתיים ולאחר מכן מונה לרבה של העיר בת ים ומשם נסללה לו הדרך לתפקידים נוספים עד שהגיע לתפקיד הרב הראשי הספרדי.
אני נוצר תמונה בה אני רואה את חברי ואותי מחלקים כרוזים של תנועת "
שלום עכשיו" ליד בית הקולנוע ברמת יוסף. זה היה כשלוש שנים לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. סביבנו התגודדה קבוצה גדולה שנהגה באלימות מילולית קשה וחלק החל לנקוט באלימות פיזית. לכל ההמולה הזו נכנס לפתע הרב הצעיר כבן שלושים, שגער בחבורת הצעירים, ודרש מהם לדבר בשפה מכבדת. הוא דרש להפסיק מיד את הקללות והנאצות ובוודאי שלא להרים ידיים. הופתעתי שהמתפרעים קיבלו את בקשת מי שבעיניהם הוא הסמכות הרבנית.
האיש המדובר הוא הרב אליהו דורון בקשי, שברגעים אלו אני שומע בצער, כי הוא נפטר ממחלת הקורונה. אני מביע את צערי ונוצר את זיכרון השיחה של רב צעיר כבן שלושים העולה לביתי בקומה הרביעית בשכונת רמת הנשיא ומשוחח אתי בדרכי נועם, מבהיר לי בדרכו, שאני טועה וגם טועה מי שניסח את הכרוז שחילקנו מטעם תנועת "שלום עכשיו".
לשיח האלים בחברה הישראלית חסרה לי דמותו של הרב
אליהו בקשי דורון, כפי שאני זוכר מאירועים בשכונת מגורי לפני חמישים שנה.