במהלך הטיפול של רשויות המדינה במשבר, נעשו מהלכים מורכבים רבים ומוצלחים. מאידך-גיסא, הטיפול בדיירים במוסדות הדיור המוגן - פרטיים וציבוריים - מסתמן עד כה כמחדל אמיתי. עצם העובדה שלמעלה מ-40% מהמתים עד כה ממחלת הקורונה נמנים על בני גיל זה, היא הוכחה ראשונה לכך. הוכחה נוספת היא הפיזור הגאוגרפי של המתים והעובדה שבחלק ממוסדות הדיור המוגן, בעיקר הציבוריים, אנו מוצאים מקבצים גדולים יחסית של מקרי מוות.
1
כבר מתחילת המשבר, היה ידוע לשלטונות שאנשים שגילם מעל 65 שנים, מאופיינים בחולשות פיזיות שמקורן בפגיעות ותהליכי הזדקנות, במיוחד בכל הנוגע למערכת החיסון העצמי של הגוף. מאחר שהנגיף תוקף במיוחד את מערכת הנשימה ופוגע באספקת החמצן לתאי הגוף ובכך משבש את פעולתם ובכלל זה את פעולת המוח, אזי בהעדר חיסון ותרופה למחלה, ובהתחשב בעובדה שרבים מבני הגיל השלישי ערירים או מוגבלים בכושרם הפיסי, נדרשה תשומת לב מיוחדת. מאחר שאסטרטגיית המאבק במחלה התבססה על הפרדה בין האזרחים והסגרים כפויים, כל בר-דעת יכול היה להבין שמשמעות אסטרטגיה זו היא ניתוק בני הגיל השלישי הנמצאים בסיכון ומתגוררים במוסדות הדיור המוגן מבני משפחותיהם, שבימים כתיקונם סועדים אותם נפשית ומעשית בתקשורת, ביקורים וסיוע מעשי. בדיעבד, כחודשיים לאחר שאנו בעיצומו של המשבר, ניתן לקבוע
שהקבוצה החלשה בחברה קיבלה את הטיפול הרופס ביותר במהלך הראשון של המאבק לבלימת התפשטות המחלה.
מדהים להיווכח שהמציאות חוזרת וטופחת על פנינו שוב ושוב.
כיבוד אב ואם ככאלה, מתן דרך ארץ לקשיש וחמלה והזדהות עם החלשים בחברה מתוך שיתוף ולא מתוך התנשאות ורחמנות מזלזלת, הם אבני יסוד במוסר היהודי.2 ניתן היה לחשוב שבמדינה יהודית, יהוו עיקרים אלה אבן-יסוד וקווים מנחים לכל מדיניות טיפול של המדינה באזרחיה, במיוחד בעיתות משבר. כל מי שמצוי מעט אצל בני הגיל השלישי, במיוחד החלשים והקשישים ביותר, יודע, ששיבוש הסדר הרגיל מכביד עליהם כפל-כפליים.
אין ספק שהמצב בדיור המוגן בעת משבר, בדומה לכל מוסד ציבורי, הוא תוצאת החוסן המוקדם שלו וההכנה הבסיסית לעיתות משבר. פנדמיה היא אירוע בלתי צפוי אך אפשרי, כפי שכבר הוכח מספר פעמים למן תחילת המאה ה-21. קריטריוני ההיערכות המקומית והציבורית-ממלכתית אינם יכולים להיות שבלוניים ונרפים. לרשות המדינה עומדים משאבים אדירים, מומחים מצויינים ושפע של כוח אדם איכותי, שניתן לגייסם לניהול מוסדות אלה ולהכנתם לעיתות משבר. מה שחסר באופן גורף ובולט ברוב המקרים, הוא החזון והתכנון המוקדם. מה שחסר עוד זו אותה מנה מצומצמת של שכל ישר, שדרושה בכדי לצמצם את שליטתו של המזל באירועים המוניים, כאשר הם נוגעים לאוכלוסיות חלשות.
אם אין מתגברים על כך, זו איננה טעות אלא הפקרות!
בהתחמקות מאחריות ליצירת מצב תקין בדיור המוגן לפני המשבר, ובהתוויית אסטרטגיית טיפול ייחודית לקבוצת אוכלוסייה זו, הצליחה המדינה לא רק להימנע מסבסוד, חלקי לפחות, של צרכיהם המיוחדים של בני הגיל השלישי, אלא בעזות מצח וקשיות-לב, גם להכביד בעת המשבר את הנטל הכלכלי והאמוציונלי על קבוצה זו. מדיניות ממשלתית זו נשענת על עורמה (שלא לומר רמאות) והתעמרות לא רק בקשישים, אלא גם בבני משפחותיהם, שחסרון הכיס של ההורים הוא נטל כלכלי ומוסרי גם עליהם.
דומה שעם "פרוץ" משבר הקורונה, ירד המשרד לאזרחים ותיקים למחתרת בה הוא שורד בקול דממה דקה גם בעת כתיבת שורות אלו. אם היה צורך בהוכחה שזהו משרד "פוליטי" חסר תכלית, באה עתה הוכחה זו וטפחה על פנינו. עוד אחד מלקחי המשבר: כשיש פחות משרדים, יש פחות הוצאות סרק, יש לכל משרד יותר אמצעים אותם הוא יכול לנתב במאמצים העיקריים ונדרשים פחות "מתכללים" אד-הוק לביצוע העבודה עצמה.
מתוך הדיונים הקדחתניים בימים אלה בשאלת "אסטרטגיית היציאה" מהשבתת המשק, עולות נימות בלתי- סימפטיות בעליל.
קלות דעת ובקלות ראש מסבירים לנו אינטרסנטים ופופוליסטים חסרי מצפון וצרי-אופק "שאין למעשה בעיה", צריך להציל את הכלכלה בכל מחיר לרבות כליאתם של בני הגיל השלישי בהסגר לפרק זמן בלתי ברור או במחיר גרימת מותם של מי שנמנים על האוכלוסיות החלשות או חלשות כביכול.3
ברה מוסרית חייבת להתרחק כמעט בכל מחיר מעמידה מעשית בפני דילמה זו. שכן, פריצת הגדר של עקרון עליונות קדושת החיים, היא בלתי-הפיכה, והוכיחו זאת כל המשטרים העריצים לאורך ההיסטוריה.
כלכלה אפשר לשקם או לבנות מחדש, גם אם התוצאה תהיה שונה מנקודת הכניסה למשבר הקורונה. חיים שאבדו לא ישובו לעולם. עתה, משהוטל על פרופ' גמזו לשמש פרויקטור לאומי לעניין הדיור המוגן, יש להעמיד לרשותו את כל הכלים והאמצעים לביצוע רוויזייה כוללת בארגון, הפעלה, בקרה וגישה ליחסי המדינה לבני הגיל השלישי, כשהדיור המוגן הוא אחד היסודות לצד מערכת הבריאות, ולא חלטורה מזדמנת.