בחוץ משתוללת מגיפה המעוררת בציבור חרדה גדולה, ומובילה את השלטונות להטיל הסגר. התיאור הזה לקוח מתוך עלילת הספר "הדבר" של אלבר קאמי, אבל הוא אקטואלי מתמיד. לא פלא שמכירות הספר הוכפלו לאחרונה בקצב אקספוננציאלי. קאמי הוא מהוגיו המרכזיים של האקזיסטנציאליזם, או בעברית "קיומיות", המעמידה את עצם קיומו של האדם במרכז. האקזיסטנציאליזם צמח על כר של אסונות בקנה מידה אפי שהתרחשו בתחילת המאה שעברה: שתי מלחמות העולם, וכן מגיפת השפעת הספרדית שחזרה לאחרונה לכותרות.
אירועים אלו ערערו את אמונת בני האדם במשמעויות נעלות, והובילו אותם לפנות לעובדות החיים הבסיסיות ביותר. אחד הענפים שצמחו מתוך האקזיסטנציאליזם הוא הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית, המתמקדת בהתמודדות נפש האדם עם דאגות יסוד קיומיות. אולי דרכה, נוכל להבין מה מתחולל בנפשנו בעקבות משבר הקורונה, שעודנו רחוק מלהסתיים. לצערנו, ההשלכות ההרסניות של המשבר על הכלכלה, התרבות ולמעשה על כל תחומי חיינו טרם התחוורו עד הסוף, וימשיכו ללוות אותנו עוד ימים רבים.
נציג בולט של גישת הטיפול האקזיסטנציאליסטית הינו ארווין יאלום, פסיכיאטר אמריקני, שהתפרסם בציבור הרחב בזכות ספריו רבי המכר, דוגמת "כשניטשה בכה". באופן אישי, החשיפה לעבודתו הקלינית המתאפיינת בגמישות מחשבתית וגישה "בגובה העיניים", העניקה לי מתנה יקרת ערך - דרגות חופש נוספות בחדר הטיפולים. יאלום הרבה לעבוד עם מטופלים הסובלים ממחלות סופניות, מה שעשוי להסביר מדוע נמשך לגישה הקיומית. בספרו "פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית", הצביע על ארבע דאגות קיומיות העומדות בבסיס חיי הנפש שלנו: מוות, חופש, בידוד וחוסר משמעות. מובן שהן שזורות האחת בשניה, אך לצורך הבהירות אפרט עליהן מעט בנפרד, ועל התארגנותנו למולן.
איסוף אפשרויות מוות. כפי שנהוג לומר, המוות הוא הוודאות היחידה בחיינו. ובכל זאת, אנו חרדים מפניו ומתקשים לשאת את הידיעה שנמות. הדבר בא לידי ביטוי אפילו בחלומותינו. כשאנו חולמים את מותנו - אנו מקיצים מיד. את ההגנות המכחישות שאנו מפעילים למול המוות ניתן לחלק לשתיים: תחושת מיוחדות עצמית ואמונה במושיע אולטימטיבי. הגנת המיוחדות גורמת לנו לחוש כה מיוחדים, שאנו משוכנעים כי המוות אינו אפשרות ממשית עבורנו. ניתן לנסחו בישראלית מדוברת "לי זה לא יקרה". האמונה במושיע האולטימטיבי, יכולה לבוא לידי ביטוי באמונה כי המשיח יגיע עד חג הפסח, באמונה שראש הממשלה יפעיל את הכוחות המיוחדים שיצילו אותנו רגע לפני התהום, או בציפיה נואשת לפתרון שיגיע מצד המומחים המציפים את המרקע.
חופש. לעומת החשש מהמוות שהינו אינטואיטיבי למדי, דאגה מפני חופש היא מושג שדורש הסבר. החופש, לפי הקיומיים, מתאפשר הודות לכך שעולמנו שרירותי וחסר סדר. מובן שיש מי שיחלקו, "הכל צפוי והרשות נתונה" וכו׳... אולם אם נקבל את ההנחה האקזיסטנציאליסטית, אזי יש בידינו חרות מוחלטת, אינסוף אפשרויות ואיש לא מכוון את העניינים. זה די מבהיל. באופן טבעי אנו נוטים לחפש משענת חיצונית ומארגנת ולשכוח מעובדת קיום זו. אולם, פועל יוצא חשוב של חופש זה הנו האחריות המוחלטת שיש לנו על חיינו. וכפי שאומר ליטלפינגר, אחת הדמויות רבות התושיה והמתוחכמות ביותר בסדרת הטלוויזיה המצליחה "משחקי הכס": "כאוס הוא סולם". חוסר הסדר טומן בחובו הזדמנויות, אם רק נדע לנצלן.
בידוד. הפחד מן הבידוד, ואין הכוונה כאן לבידוד מתוך הנחיות משרד הבריאות, מובנה בחוויית הקיום שלנו. לא מדובר בתחושת בדידות המתעוררת בנו כשאין איש בקרבתנו, אלא לעובדה הבסיסית שכל אחד ואחת מאיתנו חווה את קיומו בנפרד משאר העולם. ככל שנהיה קרובים איש לרעהו, תמיד נותר פער בלתי ניתן לגישור מהסביבה. ובכל זאת, אנו מנסים להפיג תחושה זו במהלך חיינו על-ידי סוגים שונים של חיבור לאחרים.
חוסר משמעות. ויקטור פראנקל, פסיכיאטר יהודי וינאי, עבר את השואה כאסיר במחנה ריכוז נאצי. את חוויותיו ומסקנותיו איגד בספרו המכונן "האדם מחפש משמעות". מתוך חוויה קיצונית זו, הגיע פראנקל למסקנה כי האדם יכול לשאת כל איך, אם יש לו בשביל מה. לדבריו, הנפש שלנו בנויה כך שהיא זקוקה למשמעות כאוויר לנשימה, כלומר למטרה שהיא חיצונית לה. והדבר מתחדד ברגעי משבר. אם נתחבר לשלושת הסעיפים הקודמים, כיצד נצליח למצוא משמעות לחיינו כשידוע שבמוקדם או במאוחר נמות, שאין כל תוכנית גדולה וכי אנו לבדנו בעולם? אנו מחפשים ומנסים כמיטב יכולתנו ליצור משמעות בעולם נטול משמעות.
בימים כתיקונם, רובנו נמנעים מלבוא במגע עם דאגות קיומיות אלה. כאשר מתרחש בחיינו אירוע קיצוני, דוגמת אובדן של אדם קרוב, תאונה ואף פיטורים, הגנותינו הרגילות עלולות לאבד מיעילותן. או אז נפגוש את דאגותינו הקיומיות בעוצמה, ועלול לפרוץ משבר קיומי המלווה בחרדה עזה. אם נמשיל משברים מעין אלה לנחשולים המכים בנו, הרי שמגיפת הקורונה היא כמו צונאמי. ייחודיותה בקנה המידה שלה - לא רק קיומנו האישי מוטל בספק, אלא יסודות החברה כולה רועדים תחת רגלינו. לא במקרה התפתחה הגישה האקזיסטנציאליסטית על-רקע חוויות בלתי נתפסות דומות. איזו התמודדות היא מציעה לנו אם כך?
תנאי העסקה מטבע הדברים, המאפיינים של קיומנו אינם בני שינוי. הם היו כאלו מאז ומעולם, ויישארו כך גם אחרי שהקורונה תחלוף, וגם הרבה אחרינו. מה שהמטפל האקזיסטנציאליסט ודאי יציע הוא, כי הקורונה טומנת בחובה הזדמנות להתיידד עם החרדות שמאפייני הקיום מעוררים בנו. לא כסיסמה ניו אייג׳ית על שיעור שהקוסמוס שלח לנו, או מבט על חצי הכוס המלאה. אלא אפשרות יוצאת דופן לראות מבעד להכחשות החזקות שלנו, ולפגוש במציאות מעוררת החרדה. הקורונה מביאה לנו את האמת במשלוח חינמי עד לפתח הבית.
וכך לשם שינוי, יכולים אנו להישיר מבט אל תנאי העסקה המפוקפקים לתוכם נולדנו. באופן אבסורדי, לפי התיאוריה האקזיסטנציאליסטית, דווקא כך עשויה להשתפר בריאותנו הנפשית. אל לנו לברוח מהחרדה המתעוררת בנו בעקבות זאת. נהפוכהו. זה יותר אינטואיטיבי מכפי שנדמה - חישבו על ההמלצה הידועה לשוב ולאחוז בהגה מיד אחרי תאונת דרכים. יש להתקרב למקור החרדה למרות הרתיעה ממנו. אל לנו לסגת מפניו, זה רק יעצים אותו. הדרך להתמודד עם חרדה היא לאפשר לעצמנו לחוות אותה. וכשנפסיק לברוח, נפגוש את העולם כפי שהוא באמת. ואת עצמנו.
הניסיון מלמד כי ניתן להיבנות מתוך חוויות קשות. קיים תחום מחקר פסיכולוגי שלם על צמיחה פוסט טראומטית. חלק מהאנשים מדווחים שדווקא לאחר שחוו מקרי כמעט מוות, או חוויות קצה אחרות, חייהם השתפרו לעין ערוך. אנשים אלו, שנסיבות חייהם העגומות דחקו אותם אל הקצה, מצליחים לנצל זאת כדי לערער על הדרך בה פסעו. סדר העדיפות שלהם משתנה, והם מניעים תהליכי שינוי משמעותיים באורח חייהם. הם מרגישים חיים מלאים וחיוניים יותר. העיקרון הזה נכון גם לגבי מדינות - כך למשל המשברים הכלכליים הגדולים שפקדו את מדינת ישראל בשנות השמונים ובתחילת שנות האלפיים, הובילו לרפורמות שלא היו מתבצעות אחרת. אלו היוו הזדמנות לצעדים דרסטיים שריפאו חלק מחוליי המערכת, והובילו בטווח הארוך לשגשוג כלכלי.
מובן שקשה להתמקד בסערה הפנימית המתחוללת בקרבנו כשהעולם בחוץ משתגע - אבל כדאי. במציאות הייחודית לקורונה, של בידוד והסגר, נטולת ההסחות של היומיום, עשוי להתקיים מפגש עוצמתי עם קולות שהיו שם כבר קודם. ואם הפנמנו שממילא הכל יכול להיגמר בקרוב, והאחריות היא עלינו, אין סיבה להמתין לשינוי. כפי שמצטט ארנסט המינגוויי בפתיחת ספרו "למי צלצלו הפעמונים": "לכן לעולם אל תשאל למי מצלצל הפעמון; לך הוא מצלצל". זה הזמן לפעול, כי הניסיון מלמד שמהר מאוד רובנו ממשיכים הלאה וחוזרים לסורנו. דווקא עכשיו, כשקשה, מפחיד ואין ודאות, יש פתח לשינוי.
