טקס השאת המשואות ביום העצמאות הוא טקס חשוב מאוד ולא רק ברמת הטקסיות בציבור הישראלי, זהו טקס ממלכתי, משמעותי, אשר מעת לעת חווה סערות מסוימות שלא היה בכוחן ועוצמתן לפגוע במהות הטקס ובוודאי לא להוציאו מהקונצנזוס הלאומי .
בימים אלה, בהם שרת התרבות
מירי רגב, מתקשרת באופן אישי, הודות לזום, אל הזוכים בכבוד הגדול להשיא משואה, ומבשרת להם בהתרגשות כי נכנסו לפנתאון הכבוד הלאומי, אני חש התרגשות ממשית, בהיותי חלק קטן מהסיפור הישראלי הגדול. ברם, נדמה לרגע כי מגיפת הקורונה המטילה אימתה על האנושות, ערערה במעט את שיקול הדעת.
הזכות להשיא משואה היא זכות ייחודית שבצידה כבוד רב, הוקרה לעשייה מתמשכת של אזרחי ישראל. עיני כל נשואות למשאי המשואות הזוכים בהערכה זו, כל שנה. השנה נדמה כי מגיפת הקורונה ערערה מעט את שיקול הדעת בקבלת ההחלטה על בחירת משיאי המשואות. שלושה אנשי רפואה נבחרו מתוך שלושה עשר משיאי המשואות, מתנדבת במד"א, אח בבית חולים ורופאה, שלושתם עומדים בחזית המאבק במגיפת הקורונה. כמותם עוד עשרות אלפים מסורים ומצוינים.
זאת ועוד, אם הנושא השנתי שנבחר לטקס השאת המשואות, "חיבורים בחברה הישראלית", השתנה לנושא: "הצדעה לגורמי הרפואה", מדוע יגרע זה חלקן של עובדות הניקיון, העמלות ללא לאות, של הסניטרים המסכנים עצמם יומם וליל ולא רק בהובלת חולי קורונה?
אין בשורות אלה חלילה לפגוע, או להטיל בדל ספק, בבחירת שלושת הנבחרים החשובים והראויים, אך נדמה כי דווקא עתה, משנבחרו, ראוי לבחון את שיקול הדעת בקבלת ההחלטה על זהות משיאי המשואה, למען השנים הבאות. המשואה, כשמה כן היא, נישאה, מורמת מהסטנדרטי, פורצת דרך, מעוררת השראה, מקרינה ובעיקר מכבדת את הזוכים בכבוד, אזרחי ישראל הנושאים בעוז ובגאון את הרוח הישראלית, רוח הנתינה, השילוב, המעורבות.
מצדיעים לרופאים אל מול משיאי המשואות ניצבים גם זוכי פרס ישראל המקבלים את הפרס היוקרתי ביותר שהמדינה מעניקה למי שהצטיינו בתחום הדעת בו מומחיותם, על הישגים מדעיים, אקדמיים, מיוחדים, פורצי דרך ובהם, מי שנמצאו ראויים לפרס ישראל על מפעל חיים.
אם כן, מדוע נבחרו שלושה אנשים מאותו התחום, כרבע ממשיאי המשואות? מאות ישראלים, מכל שדרות הציבור הומלצו על-ידי מיטב הממליצים להשיא משואה. מצב זה מעיד בראש ובראשונה על איכותו של העם בישראל. אבל קשה שלא לתהות מה עמד בבסיס ההחלטה לבחור בשלושה אנשים מאותו עולם התמחות.
אכן, זה מפתה ויש שיסברו כי כמעט מתבקש בנסיבות שנוצרו, בעת שהעם כולו לוחם במלחמת מגיפת הקורונה, בעת שהעם בישראל כולו מצדיע לרופאים, מחבק את האחיות, הגיבורים החדשים שלנו, להעניק את כל שלוש עשרה המשאות לאנשי הרפואה באשר הם. אפשר שהדבר היה יותר ממצוין. הענקת אות כבוד והערכה על העשייה בזמן המאבק במגיפה שסופה מי ישורנו.
אלא שהנושא שנבחר השנה היה 'חיבורים בחברה הישראלית', ויש בחברה המיוחדת והמורכבת שלנו, חיבורים נפלאים. כנאמר, הבחירות כולן ראויות, כולן טובות, אך גברתי שרת התרבות, שיקול הדעת בשנה הבאה ראוי שיהיה רוחבי יותר, מקיף יותר, חף משיקולים עכשוויים, כדי שבאם יצאו חיילנו וקציננו למבצע צבאי מזהיר, או חלילה, למלחמה ומערכה צבאית, מבצע נועז בעורף האויב, לא יהיו רבע או שליש ממשאי המשואה חיילים וקצינים. הרי בעבור הוקרה רוחבית נוצרו אפיקים נוספים, פלטפורמות מתאימות יותר כמו: טקס מצטייני נשיא ביום העצמאות, אותות גבורה וצל"שים בכל הרמות.
ואחרי שכתבתי זאת, ברכות לבביות לכל משיאי המשואות ובהם שלושת אנשי הרפואה המצוינים, הראויים לכבוד, גם אם די היה שחלקם היה מעוטר בעיטורי כבוד ב'יום הרופא', ב'יום האחות', או בחגיגת מיגור הקורונה. בטקס השאת המשואות אפשר היה להסתפק בנציגות בלבד. ברכות לנבחרים וחג עצמאות בריא ושמח.
