זהבה ושלשלת הכזבים

לא על נתניהו אני מגן אלא על החוק, הדמוקרטיה ורצון הציבור. גלאון וחבריה מנסים לקעקע אותם. גלאון תומכת בזכותה של חברת הכנסת היבא יזבק מבל"ד, שהואשמה בתמיכה בטרור, להיבחר בניגוד לחוק מפורש של הכנסת. לעומת זאת, היא מתנגדת לזכותו היסודית של האזרח נתניהו להיבחר לראש ממשלה, אף על-פי שהחוק איננו מונע זאת ממנו. אם תרצו, זהו כל הסיפור של השמאל הרדיקלי בקליפת אגוז. הוא ממחיש מדוע גלאון וחבריה הביאו לגסיסתו. באין טיעונים ממשיים לגופו של עניין, אין ברירה אלא לנסות לקעקע את הלגיטימיות שלי, מי שמגן על הטיעון הנזכר לעיל. לכן תודתי נתונה לגלאון, שזימנה לי הזדמנות להפריך את עלילות הכזב שלה ושל חברותיה וחבריה בכל הקשור ל"משפט הנשיקה". לפני 14 שנים מעדתי מעידה חד-פעמית. בהרף רגע עשיתי מעשה לא ראוי אתית וציבורית, שעליו התנצלתי מהרגע הראשון שבו נודע לי שהקצינה המתלוננת טענה שהנשיקה לא הייתה בהסכמתה, בניגוד למה שחשתי. האירוע עצמו תואר על-ידי המתלוננת בבית המשפט באופן הבא: משך הנשיקה היה "שתיים שלוש שניות". "כשהרגשתי את הלשון על השפתיים, נרתעתי לאחור והוא לא ניסה למנוע את זה". בגין האירוע החד-פעמי הזה, שאירע לפני כ–14 שנים, מנהלות גלאון וחברותיה הרדיקליות ציד מכשפים ומנסות להטביע על מצחי אות קין. גלאון משווה בין אירוע קצרצר בפרשת הנשיקה לבין פעילות סדרתית לכאורה, של מעשים חמורים לאורך זמן שיוחסה לאייל גולן. היא וחברותיה פוסלות אותי לא רק לכל משרה ציבורית אלא דורשות שהכל ימנעו ממני לעסוק בכל עניין שיש לו קשר לציבור.

אלא שלא זו בלבד שבג"ץ החליט, בעקבות עתירות לוחמניות, להגן על החלטת בית משפט השלום לאפשר לי לחזור לפעילות ציבורית מלאה — בג"ץ גם קבע, שאין בי "דופי מוסרי מובנה", ושאינני עבריין מין. גלאון וחברותיה מודעות היטב להחלטות אלה של בתי המשפט, אבל בזדון בולט הן מתעלמות מהן ועושות הכל כדי להעלימן מידיעת הציבור. גלאון מתגדרת בכך שהחלטות בית משפט הן אורים ותומים בעיניה. אבל דבר לא עוצר בעדה מלהשתלח בי במסע השמצות שקרי ושלוח רסן — במפגן נבלה של צדקנות וטהרנות קיצוניות. בעניין אחר: אני ביקשתי להיות שר המשפטים, ולא שר האוצר, כפי שיכולתי לדרוש ולהתמנות, בכוונה לבצע רפורמה שתשים קץ לשלטון המשפטנים והפרקליטות על הרשות המבצעת, ותחזיר את השלטון לכנסת, שהיא הריבון; בקיצור — להציב את הדמוקרטיה על-כנה. לכן הייתי איום ממשי על הפרקליטות, שיש לסלקו. כך ניסו לעשות בעבר, לפני כניסתם למשרד המשפטים או למשרד לביטחון פנים לנשיא ראובן ריבלין, לפרופ' יעקב נאמן, לרפאל (רפול) איתן, לאביגדור קהלני ולאביגדור ליברמן. לידיהן נפל כפרי בשל אירוע הנשיקה, שהפכו אותו למעשה פלילי, כדי לסלקני מדרכי. כדי להביא להעמדתי לדין ולהרשיעני הן לא בחלו בשום אמצעי. איך אמרה הפרקליטה המושחתת רות דוד: "במקרה של רמון כל האמצעים היו כשרים". ואכן כך היה: תלונת הקצינה נסחטה ממנה, אחרי שראש החקירה תנ"צ מירי גולן איימה עליה, שאם היא לא תתלונן נגדי, אני אתבע אותה על הוצאת דיבה (גם בית המשפט קבע שזאת הייתה "חציית קו אדום"). מקור משטרתי סמוי גילה לי, שבמהלך החקירה התבצעו האזנות סתר בענייני. דבר קיומן הוכחש על-ידי המשטרה והפרקליטות שוב ושוב, עד שרות דוד נאלצה להודות שהיו גם היו האזנות סתר, ושהסתרתן הייתה מעשה זוועה. אפילו שולמית אלוני ז"ל, המנטורית של גלאון, ביקרה בחריפות רבה את התנהלות הפרקליטות. לכל מי שמבין עניין ברור, שאילו היה נודע לי דבר קיומם של חומרי חקירה אלה לפני פתיחת המשפט — ספק רב אם בכלל הייתי עומד לדין. שלושה שופטים מחוזיים רבי ניסיון בדקו את התנהלות המשטרה והפרקליטות בזה אחר זה, וקבעו כי התנהלותם הייתה נגועה ב"רשלנות ממשית", "רשלנות רבתי", "רשלנות המעלה חשש לזדון המחייבת חקירה". היועץ המשפטי לממשלה באותה עת, מני מזוז, איים בישיבת ממשלה על השרים, שלא יעזו להקים ועדת חקירה ממשלתית, כבקשת ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כדי שזו תבדוק על-פי סמכותה את כשלי הפרקליטות והמשטרה. אני מניח שאילו היו נקבעים ממצאים דומים לגבי אזרח ערבי שהורשע בעבירה על ביטחון המדינה, והיו נוהגים בו כפי שנהגו בי — זעקותיה של גלאון על עיוות הדין הנורא היו מפלחות את הרקיע השביעי. עוד כזב של גלאון הוא טענתה שהבאתי לבית המשפט שלוש עדות שקר כדי שיכפישו את המתלוננת. האמת היא, ששלוש העדות באו ביוזמתן האישית, בניסיון למנוע את העוול שהיה צפוי להיגרם לי. במסגרת המאמצים להרשיעני בכל מחיר, קבע בית משפט השלום כי גם עדות מטעם התביעה, שאישרו את גרסתי, שיקרו. בין ה"שקרנים" היו מזכיר הממשלה, אלוף משנה במודיעין, המפקדת של הקצינה ואפילו אביה מולידה. גם הקביעה הזאת של בית המשפט צריכה להטריד כל אדם שוחר צדק. כחלק ממסע הדמוניזציה של זהבה וחברותיה נגדי הן מציגות אותי כמין מאצ'ו, המתייחס לנשים בגסות, וכמי שטוען שאיננו אשם, ו"ששינו את הכללים" בעניינו. אבל המשמיצה גלאון אמורה לדעת, שאני באמת "אשם" ששינו את הכללים. אז כך: ב–1998 פנתה אלי חברת הכנסת יעל דיין וביקשה ממני כיו"ר סיעת העבודה שבאופוזיציה, לסייע לה להעביר בכנסת את החוק למניעת הטרדה מינית. דיין מעידה, שללא עזרתי, החוק לא היה מתקבל. חברים יעצו לי: "עזוב, אל תתעסק במאמר שלה. היא פוליטיקאית כושלת, שדירדרה את השמאל לעברי פי פחת". כמעט שהסכמתי אתם, אבל ממשפט אחד בדבריה לא יכולתי להתעלם. גלאון, שגילתה לא פעם הבנה למניעיהם של פלשתינים הפועלים באלימות נגד הכיבוש, העזה להאשים אותי ברוב נבזותה, כאילו לא היה אכפת לי גורלם של החטופים, שנחטפו (והתברר שנהרגו) על-ידי חיזבאללה במארב שהוביל בסופו של דבר למלחמת לבנון השנייה. זוהי עלילה חסרת שחר. להפך, הייתי בין אותם שרים שתבעו פעולה קיצונית בתגובה לחטיפת החיילים. נראה, כי נגיף השטנה לנתניהו, שהתרחבה לשנאה למי שמסרב להיות חלק ממחנה זה, העביר אותה על דעתה בלשון המעטה.