אני מבקש ברשימה זו לנהל שיח ושיג קצר עם פרשת השבוע. ישנם קטעים בפרשת "אמור", שקשה לי לקבלם. קשה לי לקבל לדוגמה את הפסוק בסיום הפרשה "וַיּוצִיאוּ אֶת-הַמְּקַלֵּל אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
וַיִּרְגְּמוּ אוֹתוֹ אֶבֶן.." (ויקרא כ"ד 23).
הייתי מצפה, שאדם החוטא באמירה לא מכובדת ואף קשה כלפי בורא עולם, שהתמודדות עם אמירותיו הלא מכובדות והפוגעניות תהיינה בשיח ובשיג מחנך, ולא בדרך האלימה שקוטפת את חייו, ש"יוֹצִיאוּ... אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אוֹתוֹ בְּאֶבֶן".
אדם שמעד ונשא בפיו קללה כלפי בורא עולם, יש להתמודד עם אמירתו בהסבר ולא באמצעות פסק דין קשה של רגימה באבן, הקוטלת חיים.
קשה לי במיוחד המעבר, כשבפסוק קודם לכן אני עד ליחס מעורר כבוד והערכה בטקסט כלפי הַגֵּר, החי כאן אתנו בארצנו. חובה עלינו להתייחס אל הַגֵּר כאל אזרח לכל דבר - "מִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר אֶזְרָח יִהְיה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם, פסוק 22).
אני מתקשה לקבל יחס מבזה כלפי אנשים, שלא חטאו וכל "פשעם", שלמרבה הכאב והצער, נולדו עם מום גופני המכביד על ראייתם או תנועתם. מצער אותי שדווקא אלו פגועי הגוף מלידה, שסובלים בחייהם עקב המום מלידה, הופכים למנודים בגיבוי החוק המקראי - "דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִיש מִזַּרְעֲך לְדוֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלוֹהָיו" (ויקרא כ"א 17).
עונש נידוי אני הייתי מצפה למתן רגע של פיצוי רוחני ודתי מזכך לעוור, לגיבן, לפיסח ולמי שיש לו "שֶׁבֶר יָד אוֹ שֶׁבֶר רֶגֶל" מזרע אהרון, בכך שדווקא לאותו נכה הגוף יוענק לו הכבוד לעמוד קרוב למזבח, לגשת אליו כדי להקריב את הקורבן.
אני רואה לנגד עיני מכה אנושה ורוחנית, שמקבל אותו אדם. נוסף על מכת הנכות הקשה והמכבידה עליו בחיי היום יום, מוסיפה לו התורה לנכותו את התווית, הפוסלת אותו לקחת חלק בריטואל דתי שכה קרוב ללבו.
כואב לקרוא על יחס כלפי מי שנברא בצלם והוא "עִוִּר אוֹ פִּסֵּחַ" (שם, פס' 18) או "שֶׁבֶר רֶגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד" (שם, פס' 19) כל מי "אֲשֶר-בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרוֹן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהֹוָה. מוּם בּוֹ אֶת לֶחֶם אֱלוֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב" (שם 21).
להיכן נעלמה החמלה, להיכן נעלמו אחדות הבריאה והאהבה כלפי מי שנולד עם מום בגופו. מדוע מגיע עונש נידוי לבעל מום. אם יש בו מום, מדוע את לחם אלוהיו לא יתאפשר לו להקריב?! אני מבקש לסיים את השיח והשיג שלי בהתייחסות לקביעה בפרשה, לפיה כל מי שאינו מקבל על עצמו את המרות של הריטואל הדתי כמו מצוות הצום או כל הוראה פולחנית אחרת יש להתייחס אליו במלוא חומרת הדין - "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא" (ויקרא כ"ב 3).
קשה לי לקבל את השלמות הגופנית כנקודת מוצא חיובית, ולעומתה גיבוש גישה שלילית לאותם אנשים, שהמום הגופני מלווה אותם בחייהם. לא די בסבל עקב המום הגופני, כואב לקרוא את הכתוב בתווית השלילית המודבקת להם.
