אוצר המלים של העברית הישראלית דל, ומושפע מאוד מהצבא, שהנו גורם תרבותי חשוב ומשפיע (מדי, לדעתי) בחברה הישראלית. לכן, דיברנו במהלך משבר קורונה על "מלחמה", על "מערכה", על "חמ"ל (חדר מלחמה)" ועל עוד כל מיני מושגים צבאיים, שנזרקים לחלל עולמנו, ומאומצים על-ידי התקשורת ובעקבותיה על-ידי הקהל בעניין קורונה.
האומנם אפשר להשוות את משבר קורונה למלחמה? התשובה הפשטנית הנה חיובית, אך מחשבה נוספת מערערת על התפיסה "הצבאית" של המאבק בנגיף COVID-19. אין כאן שדה קרב מוגדר, אלא חברה שלמה, דמוקרטית, פתוחה ומושפעת מסביבתה. כלומר, מרחב אנושי, שהוכה בנגיף בלתי-מוכר. אין כאן אויב, אלא נגיף, שאין עליו מודיעין כלל, כיוון שהוא חדש בזירה ומשתנה בהתמדה (יוצר מוטאציות), והחוקרים אינם יודעים עדיין איזו מהמוטאציות שלו היכתה במי ואיפה, ואיזו מוטאציה תכה בנו בעתיד.
כל העולם מחכה לחוקרים, שיעשו קסם, וימצאו תכף תכשיר, שיחסן נגד המגיפה, ויש נטיית-לב לאמץ כל מיני הודעות של מכוני מחקר ושל חברות, כי הם על סף מציאת החיסון לקורונה. למיטב ידיעתי, פיתוח תכשיר רפואי נמשך, בהשקעה אדירה, כעשר שנים, שכרוכות בבדיקות רעילות, בניסויים על בעלי-חיים ובניסויים על בני-אדם (ניסויים קליניים), וכמעט אי-אפשר לדלג על שום שלב בתהליך.
תנאי מחסור המאבק בקורונה נעשה בתנאי מחסור, שאופייניים לכל מערכת. אף פעם אין די משאבים להשביע את כל הרצונות ואת כל הצרכים. כלומר, צריכים לקבוע סדר-עדיפויות, ממש כמו מיון נפגעים (טריאז') באירוע רב-נפגעים. מה עוד שהמידע על המגיפה מוסתר, או מעוות, על-ידי ממשלות, שמעוניינות לטפלל את המידע על המגיפה בתחומי ריבונותן (עיינו בערכים סין, רוסיה ואירן, אך גם בערך מדינות ערב). כלומר, המידע שבידינו חסר, או חלקו שקרי; וארגון הבריאות העולמי (WHO) משתף פעולה בהסתרת המידע על המגיפה.
המגיפה נכנסה לעולמנו. כלומר, דוּוחה בתקשורת, ולאחר מכן לוּותה בהגבלות ממשלתיות - במפתיע; והמאבק בנגיף והמדיניות הממשלתית נעשים "תוך תנועה". כלומר, בהתאם למה שנראה כנסיבות אותו היום ולפי מה שאירע לפניו.
כדי להיאבק בנגיף, היו חייבים מקבלי ההחלטות בישראל למנוע את קריסת מערכת הבריאות כתוצאה מעומס יתר. חוקרי מגיפות (אפידימולוגים) יודעים, כי מגיפה מתפשטת בטור הנדסי (אקספוננציאלי - מעריכי), ויש לה שיא, שאחריו היא דועכת. לאן נעלם הנגיף אין יודעים החוקרים, ויש מגיפות, שבהן הנגיף נשאר רדום בגופם של חולים ושל נשאים, ומתעורר מדי פעם (למשל, קדחת-מלריה).
לאפידימולוגים יש הרבה מידע שנצבר ממגיפות קודמות (שפעת ספרדית, שפעת, SARS, אֶבּוֹלה ועוד), ולא נלך אחורה למגיפה השחורה, שהיכתה באירופה בימי הביניים. לכל מגיפה יש עקומת התפרצות משלה, שנלמדת מחקר המגיפה, אך זה בינתיים בלתי-אפשרי לקבוע מסמרות בעניין כיוון שאין די מידע על הנגיף .COVID-19 כלומר, שיטוח עקומת התחלואה נעשה אינטואיטיווית על-ידי מומחים, באמצעות סגר ובידוד חברתי, כדי להפחית את שיעור ההדבקה, שלא ימוטט את מערכת הרפואה.
חסרות מיטות דרך אגב, יש מדעני חברה, שסבורים, שהשפה הצבאית אימצה לעצמה מונחים מתחומים אחרים - הרבה מאוד מתחום הספורט.
בכל אופן, כל מה שקראתי על ההשוואות לענייני צבא, אינו חד-משמעי, ומציב בעיות רבות, למרות הנטייה הישראלית להטיל פתרון כל בעיה לאומית על מערכת הביטחון. נגיף הקורונה אינו דומה לארגון טרור, לא לארגון גרילה ולא לצבא אויב. לכן, השוואת המאבק בו ללוחמה בטרור (לוט"ר), או למלחמה, מאולצת ומגוחכת.
גם הדברים, שחסרו לי מאוד במהלך המאבק בנגיף, אינם ייחודיים לצבא. ראשית, צריכים מדיניות לאומית, שתגדיל את כמות המיטות בבתי-החולים - כולל בניית בתי-חולים נוספים.
לעולם אין בונים תקנים לשעת-שיא, אלא לרמה ממוצעת צפויה של עומס; וכיום חסרות אלפי מיטות בבתי-החולים שלנו, שאינם פרוסים במידה הולמת בפריפריה. פרט לצקצוץ שפתיים ולאמירות ציניות על "הזקנה ששוכבת במסדרון" במערכות הבחירות לא נעשה דבר לפתור את מצוקת המיטות.
המונח "מיטות" פירושו גם מערך התקנים (משמע, תקציב) סביב המיטות - רופאים, אחיות, כוח-עזר, צוות פארה-רפואי (פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, טכנאים ועוד), תחזוקה, הסעדה, ניקיון ומינהלה. המדובר באלפי עובדים, שהכשרתם ארוכה - רופאים, אחיות וצוות פארה-רפואי, ולגייסם לעבודה.
אין הסברה שנית, חסרה מדיניות הסברה פעילה ומתמשכת בעניין המגפה. המדינה הגבילה את חופש אזרחיה, שהיו צריכים להבין למה, גם כדי לבלום ידיעות-שווא (פייק ניוז), שנוטות לפרוח בעת משבר. לפני המשבר התאמצו גורמים אינטרסנטיים וגורמי אופוזיציה לשלול את הלגיטימיות של ממשלת ישראל, של ראש הממשלה ושל שר הבריאות. זו נקודת פתיחה גרועה ביותר למשבר, שבו האזרחים צריכים להאמין לצעדי הממשלה, ושהם "בידיים טובות". גם במהלך המשבר היו גורמים פוליטיים, שניסו לדוג במים עכורים, כדי לקושש קולות למערכות הבחירות שעברנו. והיו מי שחיבלו במתכוון ביוקרת שר הבריאות ומנכ"ל משרדו במהלך המשבר.
חוקרי מדיניות ציבורית יודעים כמה חיוניים הסברה ויחסי ציבור לכל מיזם, ולא רק בשעת משבר. מבחינה זו חסר 'מסביר לאומי' בנוסח חיים הרצוג במלחמת ששת הימים, שיביא את דבר הממשלה לקהל, ולא רק במסיבות עיתונאים קצרצרות. כלומר, דמות ציבורית מוכרת, או רופא, שיסבירו לקהל איפה אנחנו ולאן אנחנו הולכים. ראיתי כמה מצגות מעניינות ומחכימות על המגיפה ברשתות החברתיות, וחבל שהממשלה לא דאגה להשתמש בהן. במשבר הפכו הרשתות החברתיות לעיסה דביקה של סיפורי סבתא ושל שמועות מכל הבא ליד.
הסברה אינה מתכון אחיד, אלא צריכה להיתפר לפלחים ממוקדים באוכלוסייה - ערבים (יש לפלח קבוצה זו!), חרדים (כנ"ל), עולים מאתיופיה, עולים מברית-המועצות לשעבר, תושבי "מדינת תל אביב", תושבי "מדינת ירושלים" וכיו"ב. היא צריכה להיעשות בשפה מובנת לאוכלוסיית הפלח, ולהתכוון לתת-פלחים (מבוגרים, צעירים, ילדים וכו'). כלומר, צריכים היו להכין יום-יום הרבה מאוד "מנות" הסברה מפולחות, ולשגרן לציבור, כדי לרכוש את אמונו.
אין תכלול שלישית, חסר מטה ממשלתי, שיפעל בשעת חירום, וירכז את עבודת המטה הלאומית. גם לצבא אין מטה כזה, ולמרות "הבור" המפורסם, והוא נקלע לקשיים בהתמודדותו עם משברים (למשל, מלחמת יום הכיפורים). בשנות השמונים הוקמה המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), שמִטבע הדברים נוטה לענייני ביטחון, ואינה מתכללת את כל הגורמים, המשפיעים על האזרחים - בעיקר, כשהתגובות והאמצעים נקבעים "תוך כדי תנועה" ולא בעבודת מטה סדורה.
למיטב הבנתי, אין הרבה מה ללמוד ממערכת ביטחוננו בעניין ההתמודדות עם המגיפה. גם לה אין מושג איך עושים זאת. יתר על כן, הסברתה גרועה בלשון המעטה וכושלת. מונחים צבאיים, למרות היותם "סקסיים", אינם מועילים. צריכים לנצל את ההפוגה (בעברית - בעקבות האנגלית - יש מונח להפוגה קצרה: פּוּגָה, Lull) לשפר את היערכותנו לקראת הגל השני של התחלואה בקורונה, שיבוא, לדעתי, לכל המאוחר, בחורף יחד עם התחלואה בשפעת, עוד לפני שיהיה בידינו חיסון. "מה שנראה לנו כהחלמה", הזהיר הדוכס לה-רוֹשפוּקוֹ הצרפתי עוד במאה השבע-עשרה - "אינו אלא הפוגה, או חילוף מחלה במחלה".
מי שאינו עושה, אינו טועה. במהלך ההתמודדות עם המגפה נעשו הרבה מאוד טעויות, אך יש להודות, גם הייתה הצלחה גדולה מאוד: שיעור ההדבקה, שיעור התחלואה ושיעור התמותה נמוכים אצלנו בהשוואה למדינות אירופיות, שאוכלוסייתן כעשרה מיליוני נפש. זאת, למרות אי-הוודאות הגמורה, שאופפת את מגיפת קורונה, ולמרות תרבות של אי-לגאליזם (כלומר, אי-כיבוד החוק והרשויות), שמאפיינת את החברה הישראלית, ובעיקר, מגזרים מסוימים שלה. שומר פתאים נחלץ לעזרתנו שוב - כפי שטבע לה-רושפוקו: "המזל מטֶה הכל לטובת אלה שהוא נוטה להם את חסדו".