יש אנשים בירושלים (ולא רק) שאינם מסתפקים ברכושם הפרטי, וחושבים שהעולם שייך רק להם, ונכסי העירייה, ניחשתם נכון, הם איך לא, שלהם. אפילו את הפארקים הם, נכון, ניכסו לעצמם. כן, אפילו עליהם יש להם מונופול.
אז שמעו סיפור: אתמול, בשעת אחר-הצהריים ירושלמית קרירה, בצאתי מפינת החמד של הקלאב, נפשתי לי לשעה קלה במדרחוב היפהפה בשיפולי רחוב אגריפס, על אחד מספסלי האבן תחת העץ, שנטעה עיריית ירושלים לרווחת ולהנאת תושביה. אלא שהאווירה הנעימה וזמן האיכות שלי.
- היי, את מפריעה לי לעבודה, לכי שמה רחוק יותר - רעם קול בריטון גברי, שהדהד באוויר. הבטתי סביבי בתמיהה, ולא הבנתי למי אני השקטה שלא הוציאה הגה מפיה, יכולה להפריע.
ושוב רעם הקול ביתר עוז, והדהד בעוצמה רבה באוויר - 'את מפריעה לי לכי מפה'. והקול הלא סימפטי הזה בעל האקורדים הצורמים הלך וגבר והפך לזעם בלתי עצור. הפניתי שוב את מבטי סביב, והנה אני רואה את מוכר הספרים הרוסיים של החנות הסמוכה עם הקוקו, ועם הזעם הרושף בעיניו שאיים תכף להתפרץ בלי מעצור.
לכי מפה, צעק עם קצף על שפתיו. את מפריעה לי בעבודה, חזר על הפזמון כמו מנטרה. חיש מהר התרומם מהמדרגה בפתח החנות שאייש בישיבה, והתקרב אלי באצבע מנפנפת מאיימת: "את חוצפנית, תלכי מפה את מפריעה לי בעבודה". סליחה, השבתי, תוך שאני מביטה בחנותו הריקה מקונים של המוכר הזועם, זה שטח עירוני, ולא שטח פרטי, וזכותי המלאה לשבת כאן. את מפריעה לי, המשיך המוכר ברוב חוצפתו. אני מפריעה לך? אולי אתה מפריע לי כאן במנוחתי הקצרה, אתה החוצפן? האיש המשיך לצעוק, אולם למורת רוחו ולאכזבתו הרבה לא התרשמתי מצעקותיו.
לאיש ה'עובד' (האובד?) בחנות הריקה מקונים, לא נותרה ברירה אלא להעתיק את עצמו כ-200 מטרים אחורה לחנות אחרת ולשקוע בשיח עם המוכר על דא ועל הא. ובלבד להיפטר מהמטרד הסורר ומהפיגוע החמור הטורדני ששמו אני.
אז למי שייך רכוש העירייה? אם תשאלו את המוכר, התשובה היא ברורה: לו! (אתם שומעים נכון). אם תשאלו אותי, אני לא הייתי קונה ספרים אצל מוכר אנטיפתי שכזה, ומעדיפה לרכוש את המוצר התרבותי אצל מוכר תרבותי ואדיב יותר.
