"וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה' " (ישעיהו נ"ט, כ) צה"ל והשב"כ הודיעו על מעצרו של נזמי אבו-בכר, שהשליך אבן לעברו של לוחם גולני רס"ל עמית בן יגאל והרגו.
מחד-גיסא, הידיעה גאלה את ההורים מייסורים שהדירו שינה מעיניהם. "אבן נגולה מעל ליבם", כלשונם. רגע הידיעה מתואר על-ידי ההורים מ'תחושת הקלה עצומה' ואור בקצה המנהרה ועד לתחושה שהבן שב אליהם. נדמה כי הידיעה על לכידתו סגרה את מעגל הצדק. מאידך-גיסא, הידיעה פתחה את מעגל הכאב והחזירה אותנו ליום הקשה בו לב כולנו נחמץ עם הידיעה על מותו של לוחם גולני, רס"ל עמית בן יגאל ז"ל חודש לפני שחרורו. בן יחיד להוריו.
מותו העלה שוב לדיון הציבורי את הסוגיה 'האם להותיר לילדים יחידים להתגייס אל הצבא ו/או ליחידה קרבית כלוחם'. מחד-גיסא, עומד 'רצון הילד' לשרת שירות משמעותי ולתרום למדינתו שהרי 'רצונו של אדם - כבודו' וחינוך לערכים הוא יסוד ראשון במעלה. מאידך-גיסא, רובצת העננה השחורה: מה אם הגרוע מכל יקרה? ואכן זה קרה, ההורים מתבשרים כי בנם יחידם נהרג.
מכאן, החיים מתהפכים, כלום כבר לא יחזור להיות כמו קודם, שום דבר לא ישיב את הבן האהוב והריקנות התהומית עולה ומתפשטת כמעט בכל הגוף. אותה תחושת חלל פנימי עצום שאין איך למלא אותה. ואנו, שומעי הידיעה המרה, מתקפלים מכאב, מרכינים ראש וממלמלים לעצמינו 'לא, לא עוד הורים שכולים', והכאב עצום.
רק לפני חודש וחצי חווינו כולנו את יום הזיכרון בו כל המדינה הזדהתה עם המשפחות השכולות יותר מהרגיל. היה זה יום זיכרון מיוחד. לראשונה בגלל מגיפת הקורונה, לא הייתה אפשרות לעלות לבית העלמין ולחבק את היקרים לנו, דבר שהעלה פרץ רגשות חדש שהחזיר את המשפחות השכולות אל התמונה האחרונה לפני האסון, אל הרגע הקסום הזה שעוד היה אפשר לראות אותם, לחבק אותם, לבשל להם את האוכל שהם הכי אהבו ולשמוע את קולם רגע לפני שנפלו אל מותם. מיד לאחר מכן, ממש כמו בסרט נע, עולה גם הזיכרון המר והקודר בו נדמה כי השמים נופלים. אותן שניות ראשונות אחרי שמבשרים על איבוד הבן. אותה חווית כאב נוראית. ואין במה להיאחז. כל הביטחון שצברו ההורים ובני המשפחה בכל השנים נשמט ומאפשר לריקנות לחלחל ושם להישאר.
והנה מכאן, צריכים ההורים, בני המשפחה וחברתו לנווט את חייהם מחדש, כמו תינוק שלומד ללכת, כמו עיוור שלומד לראות - תהליך הסתגלות לחיים מחדש, חדר ריק, שבת בלעדיו, חג בלעדיו, ימי הולדת, אירועים... השאלות אינן מרפות: למה זה קרה? למה אלוהים? למה? זעקת הנפש יוצאת אל השמים. המון שאלות... מעט מאוד תשובות.
הכאב אף הוא אינו מרפה, על-אף שחולף הזמן, הוא נשאר במלוא עוצמתו. אך לצד הכאב הולך ומתפתח כוח עצום, הולך ומתפתח הצד הלוחמני שהותיר הבן האובד בהוריו השכולים, וההורים מתחילים לבטא את ה'חוסן' המצוי בדיוק מאותו מקור הכאב. מה שמעלה את השאלה האם ייתכן שהכאב והחוסן ינבעו מאותו מקור נביעה?
ואכן ה'חוסן הנפשי' מתעצם בדיוק מאותו מקור 'כאב הנפש' השואב את ההורים מטה אל השאול, אל השאלות הכי קשות, עד למחשבות האפלות ביותר כמו "האם יש טעם להמשיך לחיות"? בתשובה לשאלה זו מצוי הרגע המכונן והמרגש ביותר בו ההורים מקבלים החלטה חזקה ואמיצה, את החלטה הקשה ביותר אך גם את הנכונה ביותר: להמשיך הלאה! הם מצליחים לנווט בין לחיות בשמחה ובסיפוק לבין כאב עצום. ככל שהזמן עובר המחשבה מתארגנת לכדי ההבנה שגם כשאני שמח בחלקי וממשיך הלאה בחיי, הבן תמיד בנשמתי, בנפשי, בליבי ובמחשבותיי. השלום העצמי הזה הוא מקור החוסן הנפשי, הוא הכוח הכפול, הוא העוצמה הכפולה של ההורים ובני המשפחה. לכן לעולם ועד ההורים השכולים, בני משפחתם והחברים הם 'גיבורי החיים'.
בתוך ה'אי-וודאות' והכאוס הרגשי שיש להורים ולבני המשפחה יש גם ודאות גדולה. דבר אחד ברור לכולם: כל אחד מהנופלים היה רוצה לראות את הוריו, אחיו, חבריו ממשיכים הלאה. הם הכי היו רוצים לדעת שטוב להם, הם הכי יהיו נינוחים שם למעלה אם ידעו שהוריהם וחבריהם מאושרים, דואגים לעצמם גם בשבילו, כי הוא כבר לא יכול לעשות זאת עבורם. עמית ז"ל ודאי תכנן להחזיר להוריו את כל הטוב שקיבל מהם, הוא תכנן לשמח את המשפחה, להביא להם אושר ולגרום להם שיתגאו בו, אך הוא לא הספיק. לכן חשוב שכל מה שהוא רצה להעניק להם - יקרה! גם כשהוא פיזית כבר לא איתם. כשמשפחה שכולה ממשיכה בדרכה על-אף הכאב העצום היא עושה בדיוק את מצוותו של הנופל. עמית במותו ציווה להוריו, לבני משפחתו, ולחברתו ולחבריו, את החיים.
חמש דרכים לפיתוח חוסן נפשי המקל על הסבל והייסורים אחת הדרכים להתמודד עם השכול היא הנצחה. ההנצחה מקלה על הכאב מפני שהיא הדופק הפועם, החלק החי בתוך האובדן. ההנצחה מקלה על הכאב גם משום שמתקיים עקרון 'ההכרה החברתית'. הנופלים חרפו נפשם בשמירה על המולדת. בזכותם אנו חיים בביטחון ובשלווה. כשאנחנו מנציחים אותם אנחנו נותנים למותם את ההכרה החברתית: שהמוות לא היה לחינם! דם הבנים הנופלים אינו הפקר! הרי המחיר הכבד ביותר עלי אדמות להורה הוא לאבד את ילדו. דוגמאות להנצחה: קיום אירוע ספורט לזכר הנופלים מדי שנה, קריאת רחוב גן/בית ספר על שמם, פתיחת עמותה על שמם וכדומה.
זיכרונות טובים אף הם דרך התמודדות. הורים שכולים אוהבים להיזכר בבנם... חשוב להם לשמוע כל פיסת מידע חיה, לכן המנהג הזה שבו החברים, מכרים ובני משפחה הולכים אל הורי המשפחות השכולות ומספרים זיכרונות - הוא מנהג שמעלה חיוך ונותן כוח למשפחה. ההורים מרגישים שהם לא לבד, הנה יש עוד אנשים שהאובדן הזה היה משמעותי עבורם, מעין תחושת ערך ואף תחושת גאווה המחממת כל תא ותא בגוף ומקלה על הסבל לזמן מה.
גווני הכאב - בדומה למניפת צבעים כך גווני הכאב הם אינסופיים. כמספר האנשים כך מספר גווני הכאב. אם נדמיין מניפת צבעים שמתחילה מהצבע הלבן ועד הצבע הכחול הכהה ביותר, נראה כי במניפה זו יהיו אינספור גווני כחול. וכך גם הצבע הירוק והסגול... אינספור גוונים. הדימוי הזה עוזר לנו להתמודד עם התגובה העצמית שלנו בעת ביטוי הכאב משום שהתובנה הנובעת מדימוי זה היא שלכל אדם יש את גוון הכאב שלו ואת הדרך שלו לבטאו. אי-אפשר לעלות במדויק על גוון הכאב הספציפי ולכן צריך שההורה, האח, החבר/ה, בני המשפחה יאפשרו לעצמם לחוות את הכאב בדרכם, דהיינו להכיל את דרך הביטוי של הכאב מבלי לשפוט את עצמם.
דפוסי חשיבה חיובים מאפשרים דרך התמודדות טובה יותר עם השכול. ברגעי התמודדות עם אובדן נותר רק המקום החשוף אך גם הטהור הזה בו האדם נמצא בשיא התחברותו להוויה הבלתי נתפסת. זו תקופת התמודדות מכוננת בה האדם מעצב אישיותו. התקופה מלוות בבניית דפוסי חשיבה חדשים. יש חשיבות גבוהה לבניית חשיבה חיובית לצד הכאב והשכול ולכן אם יש קושי לייצר דפוסי חשיבה חיוביים - יש לפנות לקבלת עזרה.
בנוסף, חשוב שתהיה להורים תמונת זיכרון מנצחת כדי לזכור את עמית ז"ל ברגעים הכי טובים שלו, לבנות תמונה כמו שלעמית חשוב שיזכרו אותו, כאדם טוב, מחייך, חזק, פייטר, חברותי וכל מה שהוא עוד היה... ולתלות תמונה עם החיוך הכי גדול שלו המתעדת אותו ברגע הכי מאושר שלו עם המדים, ובלעדיהם, וכך לזכור אותו. תמונת זיכרון מנצחת מסייעת להורה להתמודד טוב יותר מפני שהורה לא יכול לשאת את המחשבה שרע לילד שלו ולכן התמונה הפנימית במחשבה שלנו והתמונה החיצונית זו שאנו תולים על הקיר או שמורה אצלנו בפק"ל כיס צריכה להיות תמונת זיכרון נפלאה, טובה, שמחה, מעוררת השראה. יהי זכרו ברוך. וזכר כל בנינו ובנותינו האובדים/ות לברכה.