היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט נחקר באזהרה טרם מונה לתפקיד בנוגע למעורבות פלילית אפשרית בפרשת הרפז. התיק נסגר בקול ענות תלושה על-ידי היועמ"ש לממשלה (באותה עת) יהודה וינשטיין. מנדלבליט העדיף כמו כל נאשם שעילת הסגירה תהיה חד-משמעית "העדר אשמה" ופעל לשם כך. מנדלבליט לא עמד בסופו של דבר לדין פלילי, ומונה לתפקיד היועמ"ש לממשלה.
וכמובן שבתיק כזה, אם עיתונאי מגלה מידע שלא פורסם עדיין, ולא מתוכנן כעת כל הליך שיפוט בגינו, אזי חופש הביטוי, חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת, וחובת העיתונות לדווח, מטילים על העיתונאית חובה לדווח, כפוף לחוק. אם הוא לא ידווח אין סיכוי שהנושא יטופל.
והנה זה מה שעושה אילה חסון, והתגובה המוזרה והתמוהה של משרד המשפטים מעמידה להבנתה המאד לקויה ומזעזעת של המשרד את הסטנדרטים העיתונאיים של חסון בסימן שאלה.
אז רציתי לספר למשרד המשפטים, שאין למשרד מושג ירוק על סטנדרטים עיתונאיים, ואין לו אחריות על סטנדרטים עיתונאיים. סטנדרטים עיתונאיים הם בסמכות מועצת העיתונות, ומתוארים בתקנונים של המועצה, מי שקובע אם עיתונאי פעל על-פי הסטנדרטים או לא. על משרד המשפטים להציג את העובדות באמצעות תלונה למועצת העיתונות, וככל שהתלונה לא תהיה משוללת כל בסיס, ידון בית הדין לאתיקה של המועצה בתלונה, ורק הוא יקבע עם התלונה עמדה או שלא בסטנדרים אלה.
בנוסף, לאור העובדה שחברת חדשות 13 ורשת 13 פועלות תחת חוק הערוץ השני, רשאי משרד המשפטים להתלונן בפני נציב התלונות של הרשות על כל חשש לחריגה מהחוק. אך מי שאחראי על יישום חוק הרשות השנייה הוא משרד התקשורת וודאי לא משרד המשפטים. כל ניסיון נואל של משרד המשפטים לדחוף רגל לסמכויות של מועצת העיתונות וסמכויות משרד התקשורת מעיד לטעמי על סוף סופי ומוחלט של העיתונות החופשית בישראל.
יש החולקים על הסמכות הכמעט בלעדית של מועצת העיתונות בענייני משמעת וסטנדרטים עיתונאיים. יש הסוברים כי תגנון האתיקה חייב לבוא מכוח חוק, אך בפועל חוק כזה לא נחקק, ולדעתי גם לא נדון אף פעם בכנסת. ומשרד המשפטים, גוזל לעצמו סמכות שיפוט בסטנדרטים עיתונאים ומביא אותנו רגע אחד לפני התהום, רגע אחד לפני תום הדמוקרטיה.
ובוא נביט על עיתונאים אחרים. לא אלה שמושמים בחריגה מסטנדרטים עיתונאים אלא אלה שחוצים לכאורה סטנדרטים פליליים, בהעלותם לשידור ראיות בעוד ההליך המשפטי מתנהל אך טרם העדויות ניתנות בבית המשפט, המסקרים עדים ועדויות טרם הן ניתנות בבית המשפט. מניעת פעולות פסולות מן השורש כאלה, היא ודאי בסמכות משרד המשפטים (פרקליטות המדינה), היא ודאי בסמכות היועץ המשפטי לממשלה, כי הרי חשיפת עדויות ודברי עדים לצופים בביתם, טרם ניתנה העדות בבית המשפט, עלולה להשפיע על עדים אחרים, ועלולה להשפיע על השופטים.
וכאן כאשר העניין לא נוגע אישית ליועץ המשפטי לממשלה, המשרד דומם, אפילו לא מגנה את התופעה, אפילו לא מבקש להימנע ממנה מכאן ולהבא, ולכן אין לה סוף. ואין מדובר כלל בגילויים עיתונאיים, כי מקורם בחומר הראיות אשר ממילא יידון בית המשפט, כך שכל הפרסומים האלה מיותרים לחלוטין מבחינה עיתונאית, ו"תועלתם" היחידה היא בכך, שהם מעלים את התמיכה הציבורית בראש הממשלה, מגבירים את תחושת הנרדפות שכבר אוחזת במיליונים מקרב אזרחי המדינה, מדגיגים בריש גלי את האכיפה הסלקטיבית, מורידים לאפס את האמון של ציבור גדל והולך בעיתונות ובמערכת אכיפת החוק הנותנת יד לברדק הזה, וכמובן שמקביל היא מנפחת את חשבון הבנק של כמה "טלנטים" בעיתונות.
צא ולמד מכאן ולהבא כי את משרד המשפטים לא מעניין החוק, ולא מעניינת אותו השמירה על החוק ואכיפתו. מה שמעניין את המשרד הוא עד כמה העיתונות מלכלכת בצדק או שלא בצדק, על בכירי המשרד, או במילים אחרות, כל עוד פרסומים שליליים לא נוגעים ישירות לבכירי המשרד על-אף שכל אדם נורמלי חייב לשאול עד כמה הם עולים בקנה אחד עם החוק, המשרד ישן שנת ישרים, אך כאשר הפרסומים נוגעים לבכירי המשרד, נוטל המשרד סמכויות לא לו על-מנת להלך אימים על עיתונאים, על-מנת לפגוע בחופש העיתונות, בחוסר סמכות קיצוני, על-ידי דובר משרד המשפטים, הפועל מן הסתם כידם הארוכה של בכירי המשרד, ועל-מנת לספק את הצרכים האישיים שלהם.
