אסון תלמידי גימנסיה רחביה [1943]

האסון התרחש, בשעות אחר-הצהריים של יום שלישי 18 במאי 1943. התלמידים יצאו מבנימינה ברגל לבקר בעתיקות קיסריה. בדרכם חזרה לבנימינה, שם היו אמורים ללון, מצא אחד התלמידים בחולות אזור קיסריה מעין גליל מתכת שהיה נפל של פגז מרגמה. התלמיד הרים את החפץ נשא אותו בידיו והראה אותו לחבריו שעמדו לידו ושהחלו מתוך סקרנות לתהות על טיבו של החפץ המשונה. על-פי עדויות תלמידים, אחד המורים או המלווים המבוגרים בטיול שראה את הדברים ביקש מהתלמיד להניח את החפץ בצד. הילד עשה זאת, אבל מיד לאחר שהמורה התרחק, לקח שוב הילד את החפץ והסתירו בכיס מעילו או בתרמילו. גליל המתכת היה למעשה פצצת מרגמה בקוטר 52 מילימטר שכנראה הושארה על-ידי האנגלים שהתאמנו שם. כעבור זמן קצר אחר כך אירעה לפתע התפוצצות אדירה. כתוצאה מהפיצוץ העז נהרג במקום אחד התלמידים - יהודה ישראלית, ונפצעו באורח אנוש שלושה תלמידים: מרדכי ינוקה, רפאל מן ומלכיאל חיות. עוד 10 תלמידים לפחות נפצעו מרסיסי ונתזי חומר הנפץ.

פרופ' יחיאל שליטין, היה בין משתתפי הטיול לקיסריה ואף נפצע מהפיצוץ ושכב במשך כחודש בבית חולים בחיפה. הוא היה בעת האסון בן 14 לערך. שליטין כיום בסביבות גיל ה-90, איש חד וצלול, זוכר היטב את האירוע. הוא מספר לי בפרטים על נסיבות האסון: "יצאנו שתי כיתות חמישית בשעות בוקר מהגימנסיה. היעד - טיול בן מספר ימים לאזור קיסריה, חדרה והסביבה. הבריטים כידוע שלטו אז בארץ. במהלך הטיול אחד התלמידים, מרדכי ינוקא, מצא בחולות אזור קיסריה פצצת מרגמה בקוטר 52 מילימטר שכנראה הושארה בידי האנגלים שהתאמנו שם. מדריך הטיול חבר קיבוץ אלונים קבע כי מאחר שלא התפוצצה, המדובר בפצצה עקרה. ינוקא נטל את הפצצה לתיקו ובמהלך ההליכה נפלה זו מהתיק ואז אירעה התפוצצות אדירה שגרמה לאסון נורא בו נהרגו ארבעה תלמידים ולמעלה מ-10 נפצעו, חלקם נפצעו קשה. מלבד יחיאל שליטין יש עוד מספר תלמידים שהשתתפו בטיול וחיים עמנו, אך לא כולם מעוניינים לדבר על האסון שבוודאי ליווה ומלווה אותם לאורך חייהם.

טלפון להזעיק עזרה לא היה בקרבת מקום האסון, ותלמידים שנפצעו כנראה איבדו דם רב. שני תלמידים רצו לכיוון קיבוץ שדות ים להזעיק עזרה. . בסביבות השעה 6 בערב הגיע רכב בהול לחדרה והזעיק עזרה. למקום האסון באזור חוף קיסריה הגיעו שוטרים מתחנות משטרה באזור, אנשי קיבוץ שדות ים, רופאים ואנשי מגן דוד. הנפגעים הועברו לחדרה שם קיבלו טיפול עזרה ראשונה ומשם הועברו לבית החולים רוטשילד בחיפה. בבית החולים לא הצליחו להציל את חייהם של שלושת הפצועים קשה, מרדכי ינוקה, רפאל מן, ומלכיאל חיות והם מתו במהלך הלילה, או אולי אף קודם לכן מפצעיהם. בנוסף לארבעת ההרוגים נפצעו כ-10 תלמידים. ואלה שמותיהם כפי שפורסמו בעיתונות דאז: ראובן שטרן בן 14, שמואל קינג בן 14, יחיאל שליטין בן 14, גדולה שוויג (עוגן) בת 14 (לימים תהפוך לאמנית ידועה) ציונה מנדילובסקי בת 14, שמעון לוסטיג בן 14, שולמית קרינסקי בת 14, לאה מזרחי בת 15, אליהו סלמה בן 14, מתתיהו (מתי) סוקניק בן ה-15. בעיתונות דאז דווח כי "מצבם של הפצועים קינג, לוסטיק, סוקניק ושליטין קשה אך אין סכנה צפויה להם". שאר הפצועים הוגדר מצבם קל.

ברשימת הפצועים באסון טיול תלמידי גימנסיה רחביה בקיסריה, מופיע שמו של התלמיד מתתיהו סוקניק בן ה-15. מבירור מעמיק שערכתי עולה כי המדובר במתי סוקניק, בנו של הארכיאולוג הנודע פרופ' אליעזר ליפא סוקניק ואחיו של הרמטכ"ל השני של צה"ל פרופ' יגאל ידין. 5 שנים כמעט בדיוק לאחר אסון הטיול, נפל מתי סוקניק במלחמת העצמאות, ביום שישי, 4 ביוני 1948. בסביבות השעה 5 בערב המריא מטוס חיל-האוויר הישראלי מדגם פירצ'ילד, נושא פצצות, לעבר שלוש ספינות של חיל-הים המצרי שהתקרבו לחוף תל אביב. במטוס היו הטיס אהרון-דוד שפרינצק, בנו של יו"ר הכנסת הראשון יוסף שפרינצק ומתי סוקניק ששימש מטיל הפצצות. בסביבות השעה 17:20 נצפה מטוס הפיירצ'ילד נפגע ומתרסק לים (כנראה בשלמותו) אך אנשי הצוות שפרינצק וסוקניק לא נמצאו עד היום.

משתתפי הטיול שלא נפגעו בהתפוצצות גליל המתכת הועברו ללון בלילה בבנימינה (כך על-פי עדות תלמידים). למקום לינתם עוד באותו לילה הגיעו מירושלים מספר הורים מבוהלים ומודאגים שדבר האסון הגיע לידיעתם. למחרת האסון, ביום רביעי 19 במאי 1943 בשעות בוקר, הובאו גופות ארבעת הנערים תלמידי הגימנסיה העברית רחביה שנהרגו בטיול לירושלים וארונותיהם הוצבו ברחבת הגימנסיה העברית רחביה. בשעות אחר-הצהריים יצא מסע ההלוויה מבניין הגימנסיה. המונים הלכו "מזועזעים ומדוכאים" אחר מיטותיהם של ארבעת הנערים. לאורך רחוב המלך ג'ורג', בו עבר מסע ההלוויה, עמדו המונים רבים ו"רבים געו בבכי". במהלך ההלוויה דווח על מספר מקרי התעלפויות. מסע ההלוויה התעכב ליד בית הכנסת "ישורון", משם יצאו אוטובוסים לכיוון בית הקברות בהר הזיתים שם נטמנו ארבעת הנערים סמוך אחד ליד השני. לא נישאו הספדים נשמע רק קדיש ומזמורי תהילים. הלימודים בגימנסיה רחביה לא התקיימו ביום ההלוויה.

יהודה ישראלית – בנו של הרופא ד"ר משה ישראלית ושולמית. על מצבתו בהר הזיתים נחקק פ"נ בננו היקר יהודה ישראלית בן ד"ר משה ושולמית נ"י נספה בתאונה י"ג אייר תש"ג תנצב"ה. מלכיאל חיות - נולד בא' אלול תרפ"ט. היה בנם של צביה וד"ר זאב חיות. אביו זאב חיות היה מורה ומרצה למתמטיקה. הרצה באוניברסיטה העברית ובסמינרים למורים. במשך שנים רבות היה האב מנהל "תלמוד תורה" מזרחי בירושלים. רפאל מן - בנם של הסופר והמתרגם ד"ר יצחק מן והרופאה ד"ר מעכה (מאשה). נולד בכ"ז חשוון תרפ"ט. רפאל היה אחיו הצעיר של עמנואל מן, אביהם של העיתונאי וחוקר התקשורת פרופ' רפי מן ושל איש הרדיו איזי מן. אגב, פרופ' רפי מן שנולד 9 שנים לאחר האסון נקרא על שם הנער רפאל מן שנהרג באסון. מרדכי ינוקא היה "תלמיד מעדות המזרח שאמו העובדת שאפה להקנות לבנה חינוך תיכוני תקין". על מצבתו בהר הזיתים נחקק בזו הלשון: "פ"נ בני היקר מרדכי ינוקה בן רוזה שנקטף בדמי ימיו י"ג אייר תש"א בגיל ט"ז לחייו תנצב"ה".

בעיתונות אני לא מוצא דיווח כי המשטרה הבריטית פתחה בחקירה לברור נסיבות האסון. מי היה אחראי לאסון? האם ננקטו צעדים כלשהם כנגד מורים ומדריכים שליוו את הטיול או כנגד האחראים לטיול? וגם לא ברור אם הם נחקרו כלל. יומיים לאחר האסון, דווח בעיתונות דאז כי מחלקת החינוך של הוועד הפועל הלאומי מינתה "ועדת חקירה" לבדיקת האסון וכי הוועדה גבתה עדויות מהמעורבים בפרשה. הוועדה הורכבה מיוסף עזריהו המפקח על בית הספר, י.עבאדי מטעם ועד ההורים והעו"ד ח. קרונגולד. לא ראיתי בעיתונות דיווח על מסקנות ועדה זו. ייתכן שנמצאות אי-שם במגירות נעלמות. העיתונות מיעטה לעסוק בסיפור האסון והפרשה נשכחה כמעט לגמרי כבר בימיה הראשונים. לא מן הנמנע, כי היו גורמים מקושרים לשלטונות הבריטים ולהנהגת הישוב באותה תקופה שניסו להצניע ולהשכיח את הפרשה שלא הוסיפה כבוד לבית הספר הירושלמי היוקרתי ועלולה הייתה לפגוע בשמו הטוב.

בבית הספר גימנסיה העברית רחביה בירושלים יש קיר הנצחה, ועליו שמות בוגרי הגימנסיה שנפלו במערכות ישראל. ראוי ליד או בסמוך לקיר הנצחה זה, לציין גם את שמות וזכרם של ארבעת הנערים תלמידי בית הספר שנהרגו במסגרת טיול הגימנסיה שהייתה אחראית לשלומם ולבטיחותם, וכן לקיים להם אזכרה מכובדת. מדובר בבני נוער בגילאי 14-13, למעשה ילדים שכמעט ולא החלו חייהם. אין להשכיח זכרם ואת סיפור המקרה. יש לפרסם את מה שידוע כי לא הכל כנראה פורסם ודווח.