לחיות לרגע את חייהם של מתמודדי הנפש

הכירו את דריה (שם בדוי), אישה בת 31 המגדירה את עצמה כ"לאומית, לא דתיה, מתמודדת נפש (הפרעת אישיות גבולית) בארון. פוליטית. אמוציונאלית. כותבת הכל עם קריצה". לדריה יכולת כתיבה מושחזת, מסריה חדים השזורים בביקורת עוקצנית ובהומור. היא פורטת את סיפור קורות חייה על המבחנים הקשים שעברה בילדותה ובנערותה ועל ההתמודדות היומימית שלה עם אתגרי הנפש. בכתיבה שובבה היא מתארת את יחסיה עם שותפה לחיים ומוסיפה את תובנותיה על היחסים בינו לבינה. ניכר, כי דריה מייחסת חשיבות רבה לאינטרקציה עם העוקבים, ולצד החיזוקים מתקיים לעיתים קרובות דיון מעניין בסוגיות שהיא מעלה. תרומתה הגדולה של דריה מצויה ביכולת הנדירה שלה לחשוף טפח מהעובר על מתמודדי הנפש בטיפול הרפואי, בשיקום ובשלב ההשתלבות מחדש בחברה. בדייקנות רבה היא משתפת במחשבותיה, פחדיה, ריגושיה, וכמו בסימולטור היא מאפשרת לעוקבים לחיות ולו לרגע את חייהם של מתמודדי הנפש ולהבין אותם טוב יותר. בפתיחותה ובכתיבתה השנונה מסייעת דריה למחוק את הסטיגמות שדבקו במתמודדי הנפש ומצליחה להעביר את המסר בדבר חובתה של החברה לדאוג להם ולפעול לשיקומם. קריאת ציוציה אף ממחישה שאיש אינו חסין מפני פגיעה בנפש. תקצר היריעה מלהביא את כל סיפוריה המרתקים של דריה. האחרון שבהם היה קשה במיוחד לקריאה. וכך היא מספרת: התלבטתי אם לכתוב את זה, כי לא נעים לי "להפריע" עם תכנים כאלה. אבל זה הפיד שלי ואני חיה בחוץ חיים כפולים, בארון, ופה יש לי מקום משלי, הפיד שלי, לומר את כל מה שאסור לי. אז אכתוב בכל זאת. הכרתי את טליה במדשאות. בחורה אקסצנטרית מאוד, שיער צבעוני, לבוש פרובוקטיבי, חריג וצחוק מתוק. היא הייתה מתגפפת עם מישהו קבוע כל היום. יום אחד הוא הוא נעלם ואז התחלנו לדבר. באתי מוקדם מידי, היא הייתה משועממת מידי. היא סיפרה שהגיעה אובדנית מאוד, שאף טיפול לא עזר, אבל שלקחה אסיד ועכשיו היא הבריאה כי בפעם הראשונה, תחת האסיד, הרגישה אהבה. היא אהבה? אהבו אותה? לא הבנתי כי היא קפצה מנושא לנושא. הייתה מסחררת אותי בקצב שלה. לא סוגרת שום נושא. אין התחלה ואין סוף. סיפור התערבב בסיפור, זיכרון בזיכרון, אבל היא הייתה כל כך מלהיבה. יום אחד נשפך עליי קפה. ביקשתי ממנה שנעלה לחדר שלה במחלקה ושתביא לי בגדים. היא הביאה לי חולצה חגיגית מידי וחצאית. כולם החמיאו לי. היא עמדה להשתחרר. היא ביקשה ממני שאחזיר לה את הבגדים, ושכחתי מזה. דחיתי ודחיתי. הם יושבים מקופלים בבית. היא השתחררה. אמרתי לעצמי שאתקשר ואחזיר לה את הבגדים, וגם את זה דחיתי. השבוע היא שמה קץ לחייה. היו לי יומיים מחשבות שאם רק הייתי מחזירה לא את הבגדים, הכל היה בסדר וכמה שההיגיון מדבר, הלב מתנגד, הרגש עצמאי בשיגעון הזה. אני עוברת ימים של אבל על הילדה היפה הזו. לא ארחיב פה. ובתוך האבל הזה יש חולצה וחצאית מקופלות בארון שאני לא יודעת מה לעשות איתן. איך "להחזיר" לה אותם. לילה טוב. תודה למי שהקשיב. [עמוד הטוויטר של דריה]