ספר במדבר מציין את ראשית הגיבוש המדיני בעם ישראל. זהו ספר המשתרע על פני מרבית תקופת שהות בני ישראל במדבר: שמונה ושלושים שנה מלאות תלאות, תהיות, מגיפות, ובעיקר מאבקים פנימיים - המתאוננים והמתאוים, צרעת מרים, המרגלים, קרח, זמרי וכו - מאבקים שכל מהותם היא ערעור על מנהיגותו של משה, על שליחותו, על ישרו וכמובן על התנהלותו ברמה האישית והלאומית. הביקורת החוזרת כחוט השני בכל המקרים היא התנשאותו של משה וקנאותם של המבקרים לשוויון, שהרי כל העדה כולם קדושים, כולם חכמים, כולם נבונים וכולם יודעים את התורה, הרק אך במשה דבר ה'?
כל הפרשיות המפוקפקות הללו משוקעות לאורך ההיסתוריה רבת האנפין של עם ישראל בקבוצות וביחידים, אולם פרשת חטא המרגלים ומחלוקת קרח ועדתו מצויות הן במרכז הזירה המדינית בעם ישראל לאורך כל שנות קיומו מאז דור המדבר ועד היום, ואם יורשה לי לומר, כולל המגיפות שהתלוו אליהן. ההבדל המהותי בין שתי הפרשות הנוראות הללו הוא השכנוע העצמי שמעוררי המחלוקת משכנעים את עצמם. לכל קבוצה ממנהיגי המהפכות הללו יש את חסידיה ואת תומכיה, לשתי המהפכות יש השלכות קשות מנשוא לדורי דורות, כאמור, אך אם פרשת קרח היא כל כולה צביעות, הרי פרשת המרגלים היא צביעות כפולה. לפיכך טורחת התורה לציין שבני קרח לא מתו. יתרה מכך, בני קרח תפסו מקום של כבוד בפרקי התהלים וגם שמואל הנביא הוא מבני בניו של קרח. לרעיון של קרח יש תולדות שעשויות להיות חיוביות ונקיות, אולם לחטא המרגלים אין מקום ומיתתם צריכה להבאיש כל כך שאיש לא יוכל להתקרב אפילו לגופותיהם.
את הצביעות של קרח אין בעיה לראות מתוך הכתובים. הוא שואל 'מדוע תתנשאו' ומחפש את הגדולה לעצמו. הוא לוקח איתו כמה ממורמרים משבט ראובן שכביכול נושלו מהבכורה, מדבר גבוהה גבוהה על שוויון חרות ואחווה, יוצא נגד השררה ומחפש לעצמו שררה. צביעות מנקרת עינים. לא כן המרגלים, הם כביכול מקבלים את מנהיגותו של משה. כביכול הביקורת שלהם היא לגמרי עניינית. ואם לא די בזה, ממש לא מובן מדוע התורה אומרת שהם הוציאו את דיבת הארץ רעה - הם הרי אמרו במפורש שמדובר בארץ זבת חלב ודבש. טענתם לא הייתה שהארץ לא טובה אלא שאיננו יכולים לכבשה מסיבות אלו ואחרות.
איך יכולה התורה לומר שהם הוציאו את דבת הארץ? ואם יאמר הקורא שהם אמרו 'ארץ אוכלת ישביה', הרי באותה נשימה הם מעידים שגרים שם אנשי מידות, עזים וגיבורים, בוני ערים גדולות ובצורות בשמים והרי זו סתירה מהותית למילים 'ארץ אוכלת ישביה' שהם אמרו. והשאלה המתבקשת כמעט מאליה היא האם הם באמת ובתמים האמינו לדברים שהם אמרו? ואם כן, לאיזה חלק מדברי עצמם הם האמינו - שהיא ארץ זבת חלב ודבש או שהיא ארץ אוכלת ישביה? ואיך הציבור האמין לדברים כה מופרכים כאשר הסתירה הפנימית זועקת לשמים?
ארץ זבת חלב ודבש ובכן, כשמעיינים ברקע לפרשה, מגלים שראשית הבקיעים הם לא בהגיון הפנימי של המרגלים וציבור תומכיהם אלא בקבלת מנהיגותו של משה וממילא בשליחותו האלוהית. ההגיון כאן בכלל לא משחק תפקיד. הביקורת של המרגלים היא כאילו בכלל לא על משה. מדובר, לכאורה, בביקורת עניינית למדי - ריאל פוליטיק. האם הארץ טובה ומה הסיכויים שלנו לרשת אותה. על כך שהארץ טובה אין מחלוקת בין יהושע וכלב לבין שאר המרגלים, אבל בניגוד לכלב ויהושע, המרגלים האחרים טוענים שאין לנו סיכוי לרשת אותה. לא מערערים על מנהיגותו של משה ולא באים בביקורת על התנהגותו. הכל לכאורה. אחר כך בסכסוך המלוכלך של קרח, כשמשה קורא לדתן ואבירם, נחשפת למפרע האמת על המרגלים כשדתן ואבירם מטיחים במשה בעזות מצח מה שהמרגלים עצמם לא העזו לומר בגלוי - העליתנו מארץ זבת חלב ודבש, דהיינו ארץ מצרים, היעד שאתה מוליך אותנו אליו אינו ארץ זבת חלב ודבש ואתה סתם מאחז עינים על-מנת להאחז בשררה בכל מחיר.
את ה'ריאל פוליטיק' המציא ביסמארק, 'קאנצלר הברזל', במהלך תמרוניו לאיחוד גרמניה תחת שלטונו של וילהלם ה-I מלך פרוסיה שהפך בזכות גאונותו של ביסמארק לקיסר גרמניה המאוחדת. המושג ריאל פוליטיק היה מושג ציני שהגרמנים השתמשו בו ומשמעותו הייתה שהתבונה המדינית רשאית לגבור על המוסר או כלל לא להתחשב בו. בשם הריאל פוליטיק ניפצו הגרמנים נסיכויות קטנות לרסיסים, סיפחו חלקים נרחבים בצפון ובמערב אירופה כולל סקנדינביה וזרו לרוח הסכמים בינלאומיים שנחתמו על ידיהם זה לא מכבר. לצד התעלמותו המופגנת מהמוסר האנושי היה בריאל פוליטיק שהנחה את ביסמארק (וגרם לו להצלחה מרובה) הרבה הגיון וחכמה מדינית גדולה.
'הריאל פוליטיק' בישראל הינו ההפך הגמור מההגיון ומבחינה מדינית הוא איוולת של ממש לא רק ברמה המדינית הבינלאומית אלא אפילו במדיניות הפנים חברתית. אם המרגלים רצו להשאיר לעצמם את ההנהגה המקומית הרי הם ויתרו לצורך כך על חייהם בו במקום וממילא ההנהגה בוטלה.
ציבור גדול של מאמינים המתייצב לצד המרגלים לאורך כל הדורות מצליח לצטט את הציטוטים ה'נכונים' המראים כמה הם צודקים וכמה התורה לצידם. הם ירבו לצטט את 'הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב' למרות שאנחנו מעדיפים את קללותיו של אחיה השילוני על ברכותיו של בלעם הפתורי שמהן מצוטט הפסוק הזה. דוקא משה לא ממהר לכבוש את חשבון ובנותיה לפני שהוא מנסה להגיע להסכמי שלום עם סיחון מלך האמורי היושב בחשבון. בוודאי אותם מצטטי בלעם היו מתרעמים על המדיניות התבוסתנית של משה שהוא בכלל מעלה בדעתו להגיע להסכמים כלשהם עם מלך חשבון על חשבון איזשהו שעל מאדמתנו.
ערעור על מנהיגות לא יהיה זה מופרך להניח שהיו כאלה קולות בקרב צדיקי אותו דור, קצת פחות מארבעים שנה אחרי חטא המרגלים. הרי מיד לאחר חטא המרגלים והבשורה האיומה על ארבעים שנה של נדודים ועל כך שכל הדור הזה ימות במדבר קמה התעוררות ציבורית גדולה ויצאו מקרב העם עזי נפש שתפסו איש חרבו כדי לצאת להלחם בכנעני הישב בהר הנגב, זאת למרות שמשה הזהיר אותם שהם כבר איחרו את המועד ולא יעזור להם עכשיו. אבל העם, עם קשה עורף, חייב לבדוק על בשרו היש ה' בקרבנו אם אין, והם ניגפים לפני הכנענים ושוב מתמרמרים... על משה, כמובן.
ממש כשם שאחרי שהארץ בולעת את קרח והאש הזרה מכלה את מקטיריה מתמרמרים האנשים... נו, על משה - אתם המיתם את עם ה'. ההפכפכות הזאת מציגה לצד חוסר הגיון משווע מחד וחוסר יציבות נפשית מאידך-גיסא, דבר אחד מרכזי - ערעור על מנהיגות. דבר זה טבוע בנו עמוק עמוק עד עצם היום הזה. החשדנות האובססיבית נגד כל הנהגה באשר היא. עם הממרר את חיי אלה המוסרים עליו את נפשם.
אם המחלוקת של קרח ועדתו הייתה מהפכה חילונית שכביכול מתנגדת לשררה ולשליחות באשר היא (אבל מציעה את החבר קרח כמנהיג מתנגדי ה'דיקטטורה' של משה) הרי מרד המרגלים שכביכול לא מערער על ההנהגה עצמה אלא רק על שיקול הדעת שלה, מגיע מצד כל גדולי הדור, תופסי התורה, כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה. וזוהי כבר צביעות כפולה.
