"על כושר התבוננות, דמיון מקורי, עוצמת התפיסה והתיאור, המאפיינים את יצירתו של סופר רב מוניטין זה" (ועדת פרס נובל 1907). אנו בישראל מכירים את רודיארד קיפלינג בעיקר כסופר, ובפרט כבעל 'ספר הג'ונגל' ומחברן של אגדות, אבל בארצות דוברות האנגלית הוא בראש ובראשונה משורר, והמשורר הפופולרי והאהוב ביותר.
אכן, בשירים שלו יש בדיוק מה שנזכר בדברים אלה של ועדת פרס נובל, ובכמות נדיבה, לצד יופי מילולי ומוזיקלי; נוסף על כך, הם נוטים להיות סיפוריים או בעלי רטוריקה סוחפת ולכן הם מדברים גם אל מי שאינו נוטה לקרוא שירה לירית. נוסף על כל אלה קיפלינג היה חובב גדול של התנ"ך, דווקא 'הברית הישנה' שלנו, ושל העבריות. רבים משיריו, כשאתה מתרגם אותם לעברית אתה בעצם מחזיר אותם לשפת המקור הרוחני שלהם, לשפה שבה קיפלינג היה כותב אותם מלכתחילה לו רק ידע אותה.
ספר תרגומי "רודיארד קיפלינג, מבחר שירים" הופיע לפני פחות משנה בהוצאת 'דחק', ו-24 השירים שבחרתי לו משקפים את מגוון סוגי שירתו של קיפלינג, אבל בדגש על ה"עבריים" שבהם.
"חלק רואים בו אימפריאליסט נאור וחלק גזען מהסוג הנחות ביותר" (מבקר שירה בריטי ידוע). יש אנשים שגבולות התפיסה שלהם הם גבולות המחנה הפוליטי שלהם. כנראה גם מבקרים ידועים מסוימים לוקים במוגבלות הזאת. מי זה ה"אנחנו" שלו? מן הסתם המרחב שבין שמאל קנאי לשמאל קיצוני.
"גזען מהסוג הנחות ביותר" הוא אמירה אווילית. לצערי הגרועים שבגזענים הם לא משוררים שמאדירים את העם שלהם, שזה כל חטאו של קיפלינג, אלא אנשים ששואפים לרצח עם על בסיס גזעי. מי שדווקא רוצה לראות מה חשב קיפלינג על דעות קדומות נגד עמים אחרים, מוזמן לעיין בשיר המהנה '
אנחנו והם'.
אשר ל"אימפריאליסט נאור", אכן, קיפלינג פעל בתקופת השיא של האימפריה הבריטית וגם בתקופה של תחילת שקיעתה, והוא שורר על כך גם מתוך הזדהות אבל גם מתוך ביקורתיות רבה. הוא סבר שמדינות כמו בריטניה וארה"ב מביאות ברכה לעולם הלא-מפותח, ויש להן שליחות שם, ועל כך נסוב למשל השיר 'משא האדם הלבן'. לעומת זאת בשיר כמו 'תפילת נעילה' (או כפי שקראתי לו בספר 'סילוק') הוא מבקר את הרהבתנות האימפריאלית.
"יקירתי, יש הרבה גזעים שפלים, אך היהודי, כשהוא מצוי במסה במקום הולדתו, הוא הנתעב מכולם" (רודיארד קיפלינג). תפסת אותו! כן, קיפלינג היה גם איש של זמנו, ללכלך על עמים אחרים ובכלל זה עלינו היה דבר מקובל בחברה, ולצד ביטויים של הערצה ליהודים ביצירתו חמקו מעטו, במכתב פרטי ששלח לבתו כשביקר בארץ ישראל, אמירות מכוערות. זה היה כשהוא חווה את הזוהמה בעיר העתיקה של ירושלים של הימים ההם, שנת 1929. עד היום, כשתופסים אנשים מהאגף השמרני של המפה עם אמירות כאלה צולבים אותם, ואכן בערך ויקיפדיה על קיפלינג חוגגים על המשפט הזה. התוצר החשוב של אותו ביקור של קיפלינג בארץ הוא דווקא שירו 'משא ירושלים' המצדד בזכותם של היהודים על הארץ.
בוא נציץ בעוד מכתב פרטי מאותה תקופה, משנת 1930, הפעם של כוכבת ספרות מהאגף הליברלי, וירג'יניה וולף. "כמה שנאתי להינשא ליהודי - כמה שנאתי את קולם המאנפף ואת תכשיטיהם האוריינטליים, ואת האפים שלהם ואת בשר גרונם המידלדל - איזו סנובית הייתי: הרי יש בהם חיות אדירה, ונדמה לי שאני אוהבת את הסגולה הזו יותר מכול. הם לא יכולים למות - הם מתקיימים על חופן אורז ואצבעון של מים - בשרם מתייבש על עצמותיהם אך הם מוסיפים לשרוץ, להזדווג, ולצבור הון תועפות" (מכתב לידידתה אתל סמית, בתרגום אריאל קריל ויהודה ויזן, פורסם ב'דחק'). יעלה על דעת מישהו לקחת את הקטע הזה, בייחוד הרישא והסיפא, ולהפוך אותו לתמצית מחשבתה של וולף?
גם היום משתמשים בזה כתירוץ לתמוך דווקא בפוליטיקאים ליברלים אנטי-ישראלים. אם לחפש מקבילה אקטואלית, אני חושב שכאשר "גוי" חשוב במעצמה החזקה בעולם תומך בנו ובציונות, טיפשי להעמיד אותו במבחנים של תקינות פוליטית או לתפוס אותו בהתבטאויות טיפשיות. כך קיפלינג, כך טראמפ.
"תלמידים יקרים, מוגלי מול שירחאן היא המטפורה המושלמת ביותר בתולדות הספרות המודרנית לניגוד בין בני האדם" (המורה שלי לספרות בבית הספר בלונדון). גם בשירים, קיפלינג חתר לא פעם להעמיד דמויות שהן מטאפורה במאבק. הוא חיפש את הארכיטיפים, ומצא אותם בקרב בעלי חיים בטבע אבל אולי יותר מכך בתנ"ך.
וכך אפשר למצוא במבחר שלי את 'קין והבל, גרסת המערבון', שמעבד את הארכיטיפים של האיכר והרועה למושגים של המערב הפרוע, או את 'יובל ותובל קין', שמעמיד את שני הקדמונים הללו מספר בראשית, "אבי כל תופש כינור ועוגב" ו"לוטש כל חורש נחושת וברזל", כאבותיהם של שני טיפוסים מנוגדים המתקיימים לאורך ההיסטוריה, האמן-החולם לעומת איש המעשה. בית לדוגמה:
יוּבָל שׁוֹרֵר עַל קִסְמֵי אַהֲבָה
וְעַל יָם שֶׁשָּׂם לָהּ מַנְעוּל -
אַךְ תּוּבָל גִּלֵּף בְּגֶזַע תֵּבָה
וְחָצָה אֶת הַיָּם הַהוּא.
שְׁחוֹרָה - שְׁחוֹרָה כְּסוּפַת עֶבְרָה,
מְלוּחָה כְּמֵימֵי עָמְקַיִם -
מָרָה וְקָרָה הַשִּׂנְאָה הַשּׁוֹרָה
בֵּין יוּבָל לְתוּבַל קַיִן.
"'האיש שרצה להיות מלך', על-פי ספרו של קיפלינג, הוא סרט שהתובנות ממנו צריכות להיות מוטמעות בנפשו של כל איש שנשמת החרות באפו" (במאי הסרט ג'ון יוסטון). כן. גם בשיריו של קיפלינג יש תובנות של חרות שכדאי להטמיע. קיפלינג הקדים לזהות את הסכנה שהסוציאליזם והפרוגרסיביות מציבים לחרות, ועל כך כדאי לקרוא בשיר 'אלי מחברות בית הספר' שמופיע במבחר שלי. אתוס החוקר-החלוץ שהוא מציע מגלם גם הוא את ההערכה ליוזמה הפרטית ולמימוש העצמי כתרומה לכלל.
מפורסם מכולם הוא השיר 'אִם', שאומנם רבים כבר תרגמו אותו אך אני מציע לו בספר תרגום חדש, במשקל המאפשר להעביר את הלהט הרטורי שלו בצורה טבעית לעברית.
מכיוון אחר, אפשר למצוא בשירים ביקורת על המלוכה, אף כי קיפלינג מוצג כדוברה. אני מציע לחפש בספר את השירים 'האלמנה וארמונה' ו'בית רימון'. כאלה הם גם 'שירי הקסרקטין' שלו, הנאמרים מפי חיילים. וראוי להזכיר כאן את שיריו הביקורתיים שכתב בהשפעת נפילת בנו במלחמת העולם הראשונה.
אפילוג - תרגמת את קיפלינג אבל אתה מוכר יותר ככותב בלתי נלאה על אלתרמן. איכשהו שניהם מואשמים ששירתו שלטון. אפשר בקלות למצוא דוגמאות לכך. אבל שניהם גם מתחו ביקורת רבה על השלטון. הזכרתי בתשובות קודמות כמה דוגמאות לגבי קיפלינג, ואצל אלתרמן זה בולט עוד יותר, בביקורת שמתח גם על ראש הממשלה הקרוב אליו בן-גוריון וממשלתו בסוגיות רבות כגון העלייה הסלקטיבית, ובהמשך כאופוזיציונר ממש למפלגת העבודה של אשכול וגולדה. לאלתרמן אני קשור בנימי נפשי, ואילו קיפלינג הוא מבחינתי משורר מרתק, צבעוני, אתגר מהנה לתרגום, שאם זוכרים את פערי המנטליות וההיסטוריה יש לנו הרבה מה ללמוד ממנו - גם מהשמרנות הפוליטית המפוכחת והלאומית שלו.
