בעיה מזן קטסטרופלי ונדיר כמגפת הקורונה, אותה הגדיר ה-
OECD כמשבר הבריאותי - כלכלי הגרוע ביותר מאז מלה"ע השנייה, דורשת פתרונות מיוחדים לא קונבנציונליים-חלקם תאורטיים שלא נוסו מעולם (או מעט מאד) בכלכלה המודרנית המעשית.
לצערי המשק הישראלי עלול לסיים את 2020 עם חצי מיליון מובטלים - 12% מהמועסקים וירידה בתוצר של כ-8%, ובתסריט אופטימי מאוד יתאושש ויחזור אולי למצב טרום מגפה ב-2023. התוכניות הממשלתיות להגברת התעסוקה ע"י סבסוד שכר והכשרות מקצועיות, הן בחזקת מתן אספירין למחלה סופנית,כיון שהבעיה הפעם איננה של כישורים אלא של ביקושים.לדעתי כדאי לנקוט בפתרונות\אנטיביוטיקה מסוג שונה כמו הכנסה אוניברסלית מוגבלת",פיזור כסף ממסוק" או "ניו דיל ישראלי".פינלנד ניסתה לתקופה קצרה את מודל ההכנסה האוניברסלית עם תוצאות לא ברורות וחד-משמעיות.לא יקרה אסון אם ישראל תאמץ באופן זמני ומוגבל את המודל ותגביל את ההכנסה הן בסכום-1,500 ש"ח לחדש ל-6 חדשים, והן לזכאים-רק לחמשת העשירונים הנמוכים (1.3מיליון משקי בית), קרי הוצאה של 11.7 מיליארד ש"ח. לעומתה תיאוריית "פיזור כסף ממסוק" לא נוסתה באופן רציני למרות שהיו לה תומכים תאורטיים נלהבים כמילטון פרידמן ובן ברנינקי, אם כי ניצנים ראשונים לחלחולה מטעמים פוליטיים פנימיים, ניתן להבחין אצל טראמפ (1,200 דולר לנפש), ביבי (500 ש"ח) סינגפור והונג קונג. היה וישראל תאמץ את המודל רצוי להגבילו ולתעלו דרך הארכה נדיבה של תקופת האבטלה בלפחות 6 חדשים נוספים ותוספת להבטחת הכנסה לזכאים במיוחד לעשירונים הנמוכים.
היתרונות של שני המודלים במצבי אינפלציה וריביות נמוכות הוא עידוד הצריכה הפרטית, במיוחד של השכבות הנמוכות שהנטייה השולית שלהם לצרוך גבוהה ושעורי החסכון אצלם נמוכים אם בכלל.שיטת גיוס הכסף בשני המודלים פשוטה ונוחה-הנפקת אג"ח קצרות מועד לבנק המרכזי והזרמת הכסף ישירות למשקי הבית. הבעיה בשני המודלים הוא שמחד הגידול בצריכה הפרטית איננו פרמננטי (תלוי בנדיבות המממשלה), ולכן ההשפעה על תוספת התעסוקה מוגבלת, ומאידךבולמת הדרדרות חברתית חמורה של השכבות הנמוכות,אבל נותנת זמן התארגנות לממשלה לנקוט צעדים עתירי צמיחה ותעסוקה נוספים.
לאור שעורי האבטלה המצמררים בעולם והירידה הדרסטית הן בצריכה ובהשקעות הפרטיות והן בסחר הבינלאומי, כדאי גם לבחון ולאמץ את המודל השלישי-"ניו דיל ישראלי", קרי הגברה מסיבית של ההוצאה וההשקעה הצבורית במשק.היתרון הגדול בהשקעות צבוריות היא ההשפעה החיובית שיש להן דרך "המכפיל הקנסייאני" על תוספת התעסוקה הישירה והעקיפה בענפים רבים.עצם ההשקעה יוצרת ביקוש ישיר לתשומות מקומיות ומיובאות של עבודה והון, היוצרת ביקוש עקיף לעובדים נוספים, שדרך שכרם יוצרת צריכה פרטית וחוזר חלילה.השקעות צבוריות בתשתיות הנושאות תשואות חיוביות למשק,חלקן צורך השעה וחלקן הקדמת השקעות עתידיות בתחומים מגוונים: בתחבורה (רכבות, מסילות, נת"צים, שדה תעופה בינל"), באנרגיה (חוות סולאריות טורבינות רוח, תחנות כח), בבבריאות (בתי חולים ומכוני הדמיה) בחינוך(בניית כיתות וגנונים) בתקשורת (אינטרנט מהיר, דור חמישי).
בעשור הראשון של המדינה כאשר המשק נקלע לתקופות מיתון, התרופה שלההנהגה הכלכלית דאז הייתה "עבודות דחק" של ניכוש עשבים וסיקול אבנים בעיקר ע"י קק"ל. כיום הפתרון צריך להיות קידום מסיבי של פרויקטים לאומיים שיחזירו למעגל העבודה באופן ישיר עשרות אלפי מובטלים, ותאותת לסקטור הפרטי כי יש תקווה ריאלית לצאת מהמשבר, אם ע"י צירופם כמשקיעים בחלק מהפרויקטים או עידודם ליזום פרויקטים משלהם. רוזוולט הצליח להוציא את ארה"ב מהמשבר הגדול בתולדותיה (1929) הודות למדיניות המרחיבה של "הניו דיל" - "ניו דיל ישראלי"עשוי להוציא את ישראל ממשבר כלכלי חמור יותר מהמיתון של 1966-7 או של ה"עשור האבוד" של 1975-85. ושלא יפחידו אתכם בספורי גרעון-ישראל בעשור האחרון היא מהבודדות בעולם שעמדו פחות או יותר בשלשת הקריטריונים של מסטריכט הכוללים גרעון תקציבי,חוב לאומי ואינפלציה, ולכן נכנסנו למשבר טוב יותר מרוב כלכלות העולם. את זאת גם יודעות חברות דירוג האשראי הבינלאומיות המודעות לגמישות המשק לחזור למסלול של צמיחה וצמצום גרעונות.