X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  יומני בלוגרים
סיפורים מרתקים על גלגולי שמות נוף וצמחיה בנגב
▪  ▪  ▪
ארץ אהבתי

פתיח – על הספר

בשנת 2017 פרסם אלון גלילי את ספרו "ארץ אהבתי" המכיל את סיפורי ארץ ישראל כפי שזכרם לאורך השנים. את הסיפורים רשם מפיו פרופ' דן מנור וערכה את הספר הדס גלילי-דרור. הספר מכיל מעל 230 עמודים המחולקים ל 12 פרקים המספרים על ארץ ישראל נופשה ואנשיה מהצפון הרחוק ועד הדרום המדברי. גלילי שיבץ בין דפי הספר איורים קלילים ועדינים הממחישים את נופי הנגב, הנוודים החיים בו, בעלי החיים הגמלים הבקר והצמחייה על שלל גווניה. על הכריכה האחורית של הספר (הצבוע בצבע חולות המדבר) רשם גלילי בכתב ידו הזעיר: "אלון גלילי, אוהב הארץ וחי-בה, מדן ועד אילת...וכך כתב גלילי בהקדמה: "אני בן הארץ הזאת, ארץ אהבתי. הלכתי בשביליה, שמעתי את סיפוריה. סיפרו אותם פלחים, תושבי כפרים, בדואים נודדים, דרוזים, תושבי הארץ וגם תושבי לבנון וסוריה. הספורים נולדו וסופרו לאחר מכן סביב מדורות ובטיולי תנועות הנוער. סיפרו אותם מפה לאוזן, מאב לבן, לעיתים שרו אותם - אך לרוב איש לא רשם אותם ובמות שומעיהם ימותו גם הם. סיפורים אלה אני רוצה להנציח בטרם יאבדו". מטבע הדברים לא נוכל לעסוק בכל פרקי הספר ונתמקד בפרק ז' – "ארץ הנגב" ובפרק ח' – "רמת הנגב".
באמצעות סיפוריו, שאינם מחקרים בהיסטוריה ולא בארכיאולוגיה או אנתרופולגיה, אלא שאובים מהחיים, נקבל זווית חדשה ונוספת על "טעם הגפן הארץ-ישראלית, את ריחותיה של הארץ, ריח הזבל וניחוח החציר, את ריחות הצמחים, לתאר מסיק זיתים, גדיד התמרים ואריית התאנים ומהם הסיפורים שמאחורי השמות המוזרים של פעולות אלה". בזמנו פרסמנו פוסט (באתר ניוז 1) בו הוזכר אלון גלילי כמייסד "הסיירת הירוקה" וכמי שפיקד עליה 12 שנים) ואת המחלוקות הפוליטיות-מוסריות שהתעוררו סביב הקמתה, מטרותיה ושיטות עבודתה. הפעם נעסוק בדמותו של המייסד מהיבט אחר – גלילי מספר הסיפורים.

תחנות בחייו של גלילי

אלון גלילי נולד בשנת 1938 בטרם עלה קיבוץ דן על הקרקע בשנת 1939 כישוב "חומה ומגדל". בילדותו הכיר היטב את הכפרים הערביים השכנים ובמיוחד את תושבי כפר הבניאס. למד את שפתם, מנהגיהם ואורח חייהם. לאחר מלחמת העצמאות עברה משפחתו לקיבוץ עין השופט. בבגרותו טייל ברחבי הארץ ולמד את נופיה, מנהגיה והסיפורים הקשורים באתרי האוכלוסייה הערבית והבדואית בעבר ובהווה. גלילי היה לאורך חייו חקלאי, רועה צאן, בוקר, נהג משאית, עבד שנים רבות ברשות שמורות הטבע, טייל בארץ ובארצות השכנות והיה למדריך טיולים מבוקש. בנערותו החליף שם משפחתו מקונסקובולסקי לגלילי מבלי הסכמת הוריו – מתוך רצון להיות חלק מהארץ. בעובדו ברשות שמורות הטבע העביר צבאים לרמת הגולן, ניהל את מחוז דרום והקים לפי בקשת המנכ"ל בשנת 1976, את "הסיירת הירוקה". תחילה היו בצוות חמישה עובדים, בהמשך נרכשו 12 רכבים מותאמים לנסיעה בשטח והוא סיים את תפקידו עם עשרת עובדים נוספים.
לאלה שתקפו את מדיניותו חסרת הפשרות כלפי הבדואים הסביר גלילי כי נפתחו בתקופת ניהלו כ – 1100 תיקים נגד הסיירת ורק באחד הפסידו בבית המשפט. גלילי דאג שעובדי הסיירת יקבלו סמכויות שיטור שאפשרו לו ולחבריו לעצור ולגרש "פולשים" לקרקעות לא להם. בסיפוריו להם נחשף בעת עבודתו ברשות, דקדק היטב בתיאור אורח חיי הבדואים – כך למשל סיפר כי לגמל יש 99 שמות שונים. לאחר שקשר גורלו למדבר, לנופיו, לצמחיה ולחי בו, תאר באופן מרגש את ציפור המדברון, הנחשבת לזעירה מבין ציפורי ישראל. גלילי הגדיר את קולה של הציפור המדברון "כציקצוק" הנשמע "כלא" בעברית והיא מקפצת משיח לעץ ומחפשת עדיין מקל הליכה מתאים למשה נביאנו הזקן והעייף שהתקשה בהליכתו בסיני.

ארץ הנגב

גלילי מבאר לקורא כי באזור באר-שבע ובעיקר בעמק שרה, מצוי מאגר מים תת-קרקעי גדול. כעדות לכך ניתן לראות בצמחיה הרבה, העצים ובעיקר סולנום החדק הנקרא בערבית "סיר". הערבים כינו את הבקעה המזרחית לבאר שבע בשם "ארד א-סיר" והוא שונה לאחר מלחמת העצמאות "לעמק שרה". אבימלך הפלישתי ואברהם אבינו זיהו את האזור כבעל מי תהום גבוהים ומשום כך חפרו שם בארות. כזכור, באר מים באותה תקופה הוא משאב אסטרטגי המאפשר לבעליה שליטה בשטח. שני ראשי המשפחות הנודדות כרתו ברית ואף קבעו את גובה הקנס אם אחד מהם משקה את צאנו בבאר לא לו – שבע כבשות. בבאר שבע עייף אברהם מנדודיו וסימן את גבול שטחו (מה שלא היה מקובל על הנודדים) בחפירת באר ובנטיעת עץ. עולה השאלה מדוע דווקא עץ אשל ? ועונה גלילי - האשל אינו עץ פרי, אך נותן צל רב, אינו זקוק למים (אלה מגיעים מהטל היורד על מחטיו המלוחים) והעדרים אינם נוטים לאוכלו. ונימוק נוסף – ענפיו העבים של העץ וזווית צמיחתם המיוחדת מאפשרת התקנה קלה של מחרשה באדמות הלס. עד היום ניתן למצוא מחרשות מעץ האשל בידי הבדואים. לכאורה נקראה העיר באר שבע בערבית "ביר א-סבע" כלומר באר האריה, אך גלילי נוטה לפרשנות אחרת הקושרת את שמה לבאר השבועה על שם הברית שכרת עם אבימלך.

המוט של "דגל הדיו"

הסיפור על "דגל הדיו" שהונף באום רשרש עם כיבושה, ידוע ומוכר אך לא ידוע סיפור המוט, עליו נתלה הדגל, וכאן מוסיף גלילי את הפרטים הבאים: סיפר על כך סלימן סביח אבו רביעה שהוצב בזמנו במשטרת אום רשרש ואתו 3 בדואים נוספים על נשותיהם. הארבעה דיווחו מדי בוקר במורס לבאר שבע (באמצעות אנטנה גבוהה) כי הכל בסדר וכן דיווחו על מזג האוויר. בכ"ט בנובמבר 1948, הגיעו למקום קצינים מצריים והבטיחו לבדואים מפעילי המשטרה להכפיל את שכרם בתנאי שיציגו עצמם בפני הבריטים או היהודים כשוטרים מצריים. בלילה הופיעו קצינים ירדנים ודרשו מהבדואים להצהיר כי הם שוטרים ירדנים ושכרם יוכפל. הירדנים שברו את האנטנה וציפו לתשובה מהירה. בבוקר מוקדם ברחו ארבעת הבדואים על נשותיהם צפונה לכיוון באר שבע דרך כונתילה. המסע על הגמלים ארך ימים רבים ושביקשו לדווח למפקדיהם על התקרית, התברר להם להפתעתם שבאר שבע הייתה כבר בידי הישראלים והמושל הצבאי מיכאל הנגבי קיבל אותם ושמע את סיפורם. סלימן אבו רביעה נתמנה לגובה מיסים מטעם הממשל הצבאי והאחרים שולחו לבתיהם. לאחר זמן הציץ סלימן בתמונה בה נתלה דגל הדיו וזיהה מיד כי התורן שהשתמשו בו ברן וחבריו מפלוגת החלוץ של חטיבת הנגב היה האנטנה ששברו הירדנים בליל כ"ט בנובמבר.

אל קיסום, נחל עמוד ובאר עדה

בהמשך הפרק מיטיב גלילי לספר על פרטי צמחים ופרטי נוף ששוקעו במסלולי הטיולים של הפלמ"ח, במפות המאולתרות והפכו לאתרים בסופו של דבר, מתויירים. לאחרונה קמה בנגב מועצה מקומית בשם "אל קיסום" והיא נקראת על שמו של צמח מיוחד באזור – הוא אכילאה. יש האומרים שהצמח קרוי על שמו של הציד והלוחם המהולל היווני אכילס. מתברר ששמו בערבית של צמח האכילאה המצוי בסביבה, שטעמו מר, ריחו נפלא וסגולותיו סגולות של צמח מרפא – נקרא בערבית "קיסום". מכאן נלקח שמה של המועצה המוקמת. מתברר שבנחל פארן רחב הידיים מצויה רמת סלעים ובמרכז הנחל ניצב לו עמוד סלע ענק שהערבים כינו אותו "ואדי אל עמוד". היום שמור השם "נחל עמוד" לנחל הגלילי ואילו ואדי אל עמוד הזורם בפארן, נותר רק במפות הבריטיות מתקופת המנדט. שם נוסף וגלגוליו על-פי גלילי הוא "ביר איבן אעודה" אשר הפכה בעברית "לבאר עדה" (אולי על שם אחת מנשותיו של למך). הבאר נמצאת במקום בו חוצה נחל פארן את כביש מצפה רמון-אילת וניתן לזהות את מיקומה על-פי קרבתה לגוש סלע גדול ובודד העשוי מאבן חומה. מזווית מסוימת ניתן לראות אישה יפה החצובה בגוש מעל הבאר. אולי זו עדה? הבאר ניזונה ממי תהום גבוהים ומימיה צלולים.

רמת הנגב

בפרק זה סוקר גלילי את אזור "רמת הנגב" שהיא המועצה האזורית הגדולה בשטחה בארץ. הפרקים כוללים מבטים קצרים על: עץ השיזף, הר בוקר ושדה בוקר, הר חלוקים, דרך הנפט, באר מילכה, סכר אגם ופאר ירוחם, נחל בארותיים ועזוז, משריפה, עין ירקעם, מכתש חתירה, מכתש חצירה ומעלה אברהם, נחל צין, הר אלדד ומידד, חולות חלוצה, וסיפור המלכודות והמכמונות בנגב. בסקירתנו נבחר רק כמה מתיאורים אלה המוסרים את נופיה, אקלימה, החי והצומח בה של רמת הנגב. גרעיני הנח"ל שהחלו ליישב את הנגב בשנות החמישים נקראו על שמות פריטים גאוגרפיים וצמחים סמוכים שקיבלו שמותיהם מהבדואים. כך היאחזות "שדמות שיזף" שקמה בקרבת חורבותיה של העיר הנבטית שבטה אך לא העמיקה שורש והמקום נעזב. האזור כולו נקרא "ארד אל סידרה" דהיינו – ארץ השיזף. כיום ממוקם שם יישוב חדש השומר על השם הקודם. משמעות שמו המדעי של הצמח הוא: קוצי הסבל של כריסטוס. הנוצרים האמינו שמענפיו של השיזף הוכן הזר לראשו של ישו עת נלקח על-ידי הרומאים לצליבה. הבדואים ובעקבותיהם המתיישבים החדשים נהגו לאכול את ציפתו של הפרי ובעלי החיים אוכלים את הפרי כולו ומפיצים זרעיו – כך נדד עץ השיזף מאפריקה ועד הלבנון.
הר בוקר – נהוג לחשוב שמהחרמון רואים את האתר המרוחק ביותר דרומה במרחק 200 ק"מ וזאת העיר חדרה. לא פחות ניתן לראות מהר בוקר, שגובהו 640 מטר מעל פני הים: תצפית לפאתי חברון במרחק של 140 ק"מ; מפעל המלט "טפילה" בירדן מרחק של 110 ק"מ; מדרום מזהים את קצה המכתש של ג'בל הילאל ובמבט למערב ניתן לראות אניות במרחק שמעל 100 ק"מ. בשביל המוליך לפסגת ההר, נטוע זית שאין יודעים כיצד צמח שם. גם הנחל וגם היישוב הסמוך נקראים נחל בוקר ושדה בוקר משום שהמתנחלים סברו בראשית שנות החמישים כי הבדואים גידלו בקר באזור וגם הם נתפסו לרעיון וביקשו את תמיכת בן-גוריון לעניין. מומחי משרד החקלאות התנגדו לרעיון "ההזוי" ובן-גוריון שביקש למהר וליישב את הנגב, זעם וקרא "להחליף את המומחים". שנים רבות לאחר מכך, הוצב שלט גדול בצדי כביש ארבעים שתלו מתיישבי שדה בוקר ועלין נכתבו המילים: "נחליף המומחים".

דרך הנפט של הובילה לשום מקום

על משאב הנפט מספר גלילי – כי ציר רוחב שנסלל בשנת 1941 על-ידי חברת הנפט העירקית הוליך מצומת הנגב בכביש 40 אל אפיק נחל חתירה שבמרכז המכתש הגדול. הכביש נסלל על-מנת לאפשר העברת עובדים וציוד לקידוחי נפט מתוכננים במכתש על-אף שהתברר לבסוף שהזהב השחור כלל לא נמצא בקרקעיתו. הוקם מגדל קידוח בלב המכתש ומחנה העובדים הוקם על הר אבנון במקום המתאים לחיי שגרה. הנפט לא נמצא, שרידי המחנה והמגדל פונו אך הכביש המשיך לשרת את היורדים לאילת. הכביש נסלל על-ידי הבדואים בעבודת יד (תוך שימוש במכושים, אזמלים, כשילים ופטישים) ונקרא "סולינג". הכביש החדש שנסלל על גביו על-ידי מע"ץ הותיר מעט מאוד משרידיו של הכביש הישן. גלילי טוען בתוקף שיש לשמר קטע או שניים "מכביש הסולינג" כחלק מההיסטוריה היישובית של האזור.

חולות חלוצה

עוד מספר גלילי שעל-פי דעת החוקרים נחסם לפני אלפי שנים ערוץ מנחל הבשור על-ידי סופת חול אדירה. אולם מי הגשמים מהר הנגב ומהר רמון זרמו במורד ויצרו אגם גדול של מים מתוקים שהתקיים מאות בשנים. בשרידי החוור בקרקעית האגם, ניתן למצוא מאובני דגים דבר המוכיח את קיומו בעבר. בערבית כונה קטע זה של חולות חלוצה בשם: "בחר בלא מיה" שפירושו ים בלי ים. הזרימה העילית של מי הגשמים בנחל לבן כיום נמשכת לנחל ניצנה אבל הזרימה התת קרקעית נמשכת בנחל הנקרא בערבית "שונרא". בערבית פירושו נחל החוגלות, אשר כשאר הציפורים נמשכו לצמחייתו הסבוכה שניזונה ממי התהום הגבוהים של הנחל התת קרקעי. הקטע המערבי יותר של חולות חלוצה מתאפיין בדיונות גבוהות, חשופות, וכונו בערבית "אל עג'רה" שפירושו – הקרחת. בעברית כונה אזור זה בשם "חולות עגור" בשל דמיון הצליל למרות שעגורים לא היו ולא יהיו שם כלל. מצפון לחולות עגור נמצא קטע חולות עשיר במי תהום ונקרא בערבית "אל חיבו" ומשמעותו כמו בעברית – מקום מחבוא או חיבה. לפי המסורת הבדואית כאן הסתתר הצעיר שחטף נערה ללא הסכמת הוריה בעת שהתנהל המשא-ומתן בין המשפחות. לאחר שהוסכם על חתונה היו נפגשים החוטף ונערתו (ששהתה באותה עת תחת חסות משפחה מכובדת) עם המשפחות במקום שנקרא "אל חיאדיה" שהוא קטע של חולות חלוצה הנמצא מזרחית לאל חיבו, שנחשב למקום נטרלי, ללא יריבויות. לא נוכל לסקור כאן את כל הסיפורים והקורא הסקרן ייטול לידיו את הספר ויעיין בהם.

סיפורים מן הנגב

בחוברת אריאל מס' 152 – 153 (בעריכת א' שילר וג' ברקאי ובייעוץ ז' זיוון) משנת 2002, פרסם אלון גלילי חמישה סיפורים קצרים על הנגב: סדרת אום טועמה; תל אחמד אל עריאן; שיח' אבו ע'זאלה; ראס עידד; וסיפורון על כיצד ניצל מלך החרובים. נביא את רוחו של אחד מהסיפורים – על השיח' שהיה למעין ד"ר דוליטל. מספר גלילי כי ליד המושב נועם בדרום, מתנשא קברו של השיח' אבו ע'זאלה, זקן ירא שמים שהגיע לגיל מופלג. הוא נותר ישיש ובודד באוהלו עד שיום אחד הביא לו אחד הנערים צבייה פצועה ברגלה לאחר שוויתר על רצונו לאכלה בשל רזונה. השיח' הישיש טיפל בה במסירות והצבייה התרגלה אליו והלכה אחריו לכל מקום כמו כלב נאמן. שמעו זו השבטים והחלו להביא "לרופא" חיות פצועות כמו גמל, פרד, חמור, סוס ועוד. השיח' טיפל בהם במסירות ושמעו יצא עד לארצות רחוקות. למען האמת את התואר שיח' קיבל רק לאחר שהוכיח עצמו כמרפא חיות מצטיין. עד לפני מספר שנים מעיד גלילי, היו מונחות סביב לקברו אבני קשירה, משקלות אבן קטנות לקשירת רגלי החיות והבהמות כדי שלא ירחיקו יתר על המידה ואף יתדות לקשירת החיות הפצועות. היום, לאחר שנים של חרישה ועיבוד בשטח זה, לא נותרו השרידים אך הקבר וסיפורו שרירים וקיימים עד היום.

מילה אחרונה

גלילי הולך אם כן בדרך בת שלושה מישורים – האחת, תיאור פריט הנוף או העץ או בעל חי כפי שאנו מכירים אותו כיום בשנות האלפיים. במישור השני, הוא מתחקה אחר שמותיהם בערבית וכינוייהם בפי הבדואים. במישור השלישי הוא נסמך על מפות המנדט הבריטי, על מפגשים עם שיח'ים ומכובדים מחד ועם חלוצים ומייסדים ישראלים מאידך. וכך כל הסיפור מתעצב בנגב, במדבר, בשטח בו השורד הוא שמשאיר מסורת ועקבות והוא שמעניק שמות לנוף ולדרך. בנוסף מבהיר גלילי, לקורא בן ימנו, או למטייל אתו בשבילי המדבר כיצד תורגם שם הוואדי, או ההר או הדיונה מערבית לעברית ומה עמד מאחורי התרגום שעיתים נסמך על קרבה לצליל המילה בערבית ועיתים נעזר במסורת תנ"כית. עיתים הענקת שם בעברית לאחד מפריטי הנוף והחי הצביעו על הציפיות של המתיישבים החדשים במדבר שבאו להפריח השממה. ביוצאכם לסיור השבת עם הנכדים, אל תשכחו להניח בתא הכפפות במכונית את ספרו של גלילי שהוא "הרבה יותר מאשר הווייז".
לעיון נוסף:
  • גלילי אלון, ארץ אהבתי, סיפורי ארץ-ישראל, (עורכת, הדס גלילי-דרור) ברעם 2017.
  • גלילי אלון, סיפורים מן הנגב, אריאל 152 – 153, ירושלים, יוני 2002.
  • גלילי אלון, הסיירת הירוקה, "סביבות" 4, פברואר 1982.
  • סיירת ירוקה, מדרשת בן-גוריון, בדואים בנגב וערכים בנוספים בהקשר לכתבה – במרשתת.

תאריך:  28/06/2020   |   עודכן:  28/06/2020
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
סיפורי ארץ ישראל - ארץ אהבתו של אלון גלילי
תגובות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  כתוב תגובה 
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
הרצל חקק
כשקוראים את הספר, וקוראים אותו בנשימה עצורה, נוכחים לדעת, שיש מכלול. שיש תורת חיים מעבר לכל ההיסטוריה המשפחתית. ולרגע אנו מבינים שאסתר ויתקון משדרת לנו - בלי ההיסטוריה - מה שווה המציאות שלנו?
אליקים העצני
זיכרון הבריות קצר, והכל עניין של פרופורציה. ליד 70 האחוזים משטח יו"ש שיהפכו למדינה פלשתינית, 30 האחוזים שהוא משאיר לנו נראים קטנים. אבל כשמחלקים את השיריים האלה ל"פעימות" ורק הן במוקד תשומת הלב ובתוכן השאלה, למי תצלצל הפעימה הראשונה, לגוש-עציון ואולי למעלה אדומים - אזי האבדה הגדולה
זוהר בן-אשר
אם לא נותנים - אז לא-כל-כך יש מה לקחת. המחירים, אפילו אלה שישראל משלמת רק על הדיבורים על סיפוח נראים כבדים ביותר, במנעד שראשיתו בגינויים, המשכו, אולי, בסנקציות נגד ישראל וסופו מי ישורנו
דן מרגלית
23 אליפויות ובכל שנה השמחה היא כמו בפעם הראשונה    כאילו לא חווינו זאת בשנה שעברה ולפני השנה שעברה ובשנים רבות קודם
דן מרגלית
מילא שעצרו את מנהיג ההפגנה הנוכחית בירושלים אמיר השכל, אבל מה הכוונה שאסור לו לבקר בירושלים בשבועיים הבאים?
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il