מיהו האדם שתנועתו קלילה עד ריחוף?
ומה מקור נביעתה של כבדות הגוף ותשישות הנפש?
ביכולתה של הנפש לגרם לגוף לרחף טפחיים מעל הרצפה. הנפש מטבעה נועדה לרחף, להיות בהתרוממות הרוח, להישאר נשגבה ונעלה, תנועתה הטבעית היא תמיד מעלה - לכוון אלוה.
הבוקר כשקמתי המשפט הראשון שחלף במחשבתי היה "אין יותר חשוב מהגוף שלך, צאי להליכה!"
כך מצאתי עצמי יוצאת להליכת בוקר, במהלכה, ביצעתי נשימות עמקות והרוח הנעימה ליטפה את כל הגוף. היה זה רגע קליל של תחושת ריחוף.
הרגע הזה שבו המחשבה מצווה על הגוף 'לעשות'! למשל, 'לצאת להליכה' והאדם 'נענה לציווי', זהו רגע הנחווה כהרמוניה מלאה בין המחשבה המבקשת לבין רצון הנפש וקיום הגוף, זו תחושה בה הגוף מורם טפחיים מעל הקרקע.
ומה מקור נביעתן של 'כבדות הגוף' ו'תשישות הנפש'?
מקור כל החוליים הללו היא "האכזבה העצמית".
'האכזבה העצמית' מתרחשת בכל פעם שהמחשבה מצווה על הגוף לקום ולעשות דברי תכלית ואילו האדם אינו נענה, 'מתבטל' או 'מתעלם' מהציווי העצמי.
ברגעים אלו שובר האדם את ההסכם הטבעי בין הגוף לבין הנפש לבין הרוח (שכל, מחשבה).
הסכם לא כתוב זה נעוץ בהבטחה שהאדם מבטיח לעצמו - ולא מקיים. למשל, הבטיח האדם לעצמו שלא יכעס יותר על ילדיו - ובכל זאת כעס - לכן חווה אכזבה עצמית.
החליט האדם שהפעם לא יאכל כשאינו רעב - ואכל. הבטחתם לעצמכם לסיים משימה שתקדם את פרנסתכם ולא עמדתם בה - חוויתם אכזבה עצמית. האכזבה של האדם מעצמו, גורמת ל'הלקאה עצמית' והיא זו המכבידה את תנועת הגוף עד לאי תזוזה ומעייפת את הנפש עד לתשישותה.
בהקשר הנוכחי ההלקאה העצמית היא כעס והאשמה עצמית שמפנה האדם אל עצמו כשאינו מבין את הגיון מעשיו. אם היה מבין את הגיון מעשיו לא היה כועס או מאשים את עצמו, לכן מוטב כי האדם יחקור את מקור הטעות וילמד ממנה מאשר יכעס על עצמו ויאשים את עצמו. מדי יום אנו חותמים על חוזה במחשבה אך מפרים אותו בקלות ומלקים את עצמינו. למשל, אנו מחליטים שהחל מעכשיו נעשה ספורט, נאכל בריא, נביא יותר כסף הביתה, שנגיע בזמן לכל מקום - אך לא עומדים באלה. כיון שאין יותר קדוש מהאני-העצמי שלנו - שכשאנו מאכזבים את עצמנו באה על האדם תשישות הנפש משום ההלקאה העצמית.
והפוך, כשאנו מקדשים את האני העצמי שלנו ולא מאכזבים את עצמנו, דהיינו לא שוברים את ההסכם שעשינו עם עצמנו ועומדים בהבטחה שלנו לעצמנו - אנו קלילים עד לכדי ריחוף.
מכאן שזו הנפש השולטת בכבדות או בקלילות הגוף ולאו-דווקא מס' השעות שישנים וגם לא משקל גופו של האדם.
כל 'אכזבה עצמית' אני ממשילה לאבן קטנה שמכבידה על הנפש ומכבידה על תנועת האדם ואף מביאה אותו לידי התשישות משום שכל אכזבה מצטרפת אל אכזבות קודמות, כל אבן נערמת על גבי אבנים שכבר קיימות. ככל שאדם מאכזב את עצמו יותר כך יהיו בו יותר אבני הכבדה שיקשו על תנועתו מאחר שהכעס ורגשי האשמה שמפנה האדם אל עצמו מעכבים את חשיבתו, זו הנחוצה לו והמצווה לו לשמור על בריאותו הנפשית והפיזית. העמל אם כן הוא להימנע מאכזבות עצמיות המביאות את ההלקאה הנפשית.
על כן כדי להגיע לידי הריחוף יש להסיר אבנים באמצעות הקשבה לשיח בין השכל, הגוף והנפש המתקיימים בנו מדי יום וכל היום. זאת ידי עמידה במילתנו. לכן אם:
החלטנו לשמר על בריאותינו - נשמור!
החלטנו לא לכעס על הילדים - נכבוש את הכעס!
החלטנו לסיים משימה - נסיימה!
כי הבטחנו לעצמי-שלנו.
הבטחנו...
לא סתם מתבקש מהאדם לעמוד על המילה שהבטיח לעצמו. המילה לעמוד הינה מלשון "עמידות", עמידות היא מילה נרדפת לחוסן, על כן ככל שהאדם אינו עומד במילתו כך הוא מבטל את חוסנו העצמי; החוסן הנפשי הוא אותה יכולת של האדם לגלות עמידות בפני פיתויים של אוכל, בטלה, עצלנות, פגיעה באחר וחוליים נוספים המתבטלים כאשר אדם מקשיב למחשבה המצווה עליו לשמור על בריאות נפשו וגופו.
תנו לנפשכם לרחף אל מחוזותיה, הבטיחו לעצמכם וקיימו.
אם תתמידו בזאת אין ספק שהריחוף יביא אתכם ישירות אל יעדכם ללא מאמץ כפוי כי זו דרכה של הנפש - היא לוקחת את האני-העצמי הנשגב שלנו לכל מקום שהוא חפץ.
המחשבה תמיד מקיימת את מצוות הנפש לכן מבקשת היא מהאדם לקום ולפעול כדי לשמור על נפשו ומשום כך חשוב שהאדם יקשיב לציווי המחשבה.