יהודה נוריאל רק בן 56 ועזב.
פעם כשהייתי נוטל את העיתון, ידי דפדפו חיש קל למדור הספורט. קודם כל לקרוא מה שחשוב ואח"כ הפוליטיקות הקטנות. מרגע שיהודה נוריאל הפציע בעיתונות, כך על-פי ראותי, שיניתי ממנהגי וקודם פניתי למדור של נוריאל ואח"כ ליתר הבלי העולם.
אחטא לאמת אם אומר שכל מה שכתב וכל מה שאמר בתוכניות הטלוויזיה השונות הסכמתי, אבל כשנוריאל דיבר ולו על איזה עניין הכי אזוטרי וזניח אי-אפשר היה שלא להתפעל ולהישאר פעור פה. נוריאל היה רהוט להחריד ונימוקיו בכל דבר ועניין היו מלאכת מחשבת. נוריאל היה כל כך משכנע שלעיתים תהיתי אולי אני צריך לשנות את השקפת עולמי ודיעותי בעניינים שונים לנוכח הנרטיב הנוריאלי.
אבל יותר מכל אהבתי לקרוא בשקיקה את מדורו ביום שישי בידיעות אחרונות. הסיבה העיקרית למנוי בעיתון לאורך השנים. זו הייתה כתיבה ייחודית שאין שני לה. כמו פסנתרן וירטואוז נוריאל ניגן על המילים. כל רעיון, כל עמדה היו כשירה. לו חפץ לכתוב בחרוזים, בטוחני שכל מלחין מצוי היה מתדפק על דלתו.
יש לי כלפי נוריאל "אני מאשים" גדול. בגללו אני ממעט להביע את רעיונותי בכתיבה ומסתפק במועט. פה מאמר ושם מאמר. ולמה? כי אני סבור אם אינך כותב כנוריאל אל תכתוב בכלל. הצנע לכת בעניין זה.
היה שלום, סופר, דעתן, מהפכן, אמן, משורר ואוהד כדורגל.
