כבר מאה שנים שאנו צועדים גב אל גב עם "מנהיגות לא, לא", מנהיגות סרבנית, בדלנית, פלגנית, מנהיגות שתקעה את החזון הערבי ישראלי להשתלבות, לחיבור עמוק, עמוק במגירות הלאומנות, השנאה, ההסתה וההסחה מתפקידה המשמעותי.
"מנהיגי הלא לא", לא ראו לנגד עיניהם מעולם את טובתו של האזרח, של האדם. הם ראו דבר אחד, מלחמה, מאבק, וסיסמתם הייתה לנצח נאכל חרב.
וכך נותרנו תקועים, בדיוק כמו לפני מאה שנים, מגזר שלם, עם אנשים נפלאים, בעלי יכולות מדהימות אשר לא מומשו תחת חרב איום המתהפכת מעל ראשם. מגזר שלם הוצעד בעל כורחו לעבר ניוון, מאבק מזוין, ניכור לעבר שומקום.
"מנהיגי הלא לא" חייבים לרדת מהבמה הציבורית. אנו הדור הצעיר, השואף להשתלב בישראליות תוך שמירה על זהותנו הלאומית, אנו חולמים על פריחה חברתית, תרבותית, תעסוקתית, על להיות חלק משלם, להיות גאים בישראליות, נאמנים למדינתנו.
"מנהיגי הלא לא" אשר בסוף, תמיד התברר כי האישי קדם ללאומי אצלם, אשר רובם המכריע דאגו לעצמם, למשפחתם.
כבר בשנת 1948 אמרו לא לתוכנית החלוקה, ומאז לא פספסו הזדמנות להכריז מהמקפצה הכל או כלום, לא הסכימו לתוכניות בינלאומיות שהטיבו עם הפלשתינים והערבים ישראלים. "מנהיגי הלא לא" התעקשו כולה שלי, והיהודים? שיחזרו למרוקו, עירק, פולניה וחבר העמים.
"מנהיגי הלא לא" חייבים לדעת, להבין ולהפנים, אנו, הדור הפרגמטי, הריאלי, ערביי ישראל, הרוב המוכנע והמושתק על ידם, אנו אומרים להם, תם זמנכם, תם זמנה של השנאה המפרנסת דורות, תם זמנו של המאבק המזוין, של הפלגנות, עכשיו הזמן שלנו להצעיד את החברה הערבית-ישראלית למקום בו הייתה צריכה להיות לפני שבעים ושתיים שנים, חלק אינטגרלי, יצרני, תורם, אזרחים שווי זכויות וחובות, זמן לחיבורים.
