כשמהדורות חדשות נפתחות בידיעה על הסתה, אמירה, ובסופה באות המילים: קץ הדמוקרטיה, אפרטהייד, פאשיזם, מסית סדרתי, גזענות, הדמוקרטיה בסכנה. כשלזה מתווספת אנחה קלה הבוקעת ממעמקי הנפש של המגיש או המגישה, ולסיום הרמת גבה כמעט בלתי נשלטת, אני מייד יודע, בני האור יוצאים, מה יוצאים, שועטים בכל המדיות, ויפמפמו את הסיפור שהיה או לא היה עד כלות.
כשבסוף מהדורת החדשות, רגע לפני התחזית מדווחים על גל מרצים מאוניברסיטאות בישראל, שחברו לשונאי ישראל ב-BDS ולארגונים באירופה, כשמדווחים רגע לפני, על ילד בן 14 שהותקף קשות, נאזק בידיו וברגליו, הוטח לקרקע, נמנעה ממנו שיחת טלפון להוריו והכתב, כמי שקפאו שד, מצמיד לילד הזה תואר "פרובוקטור, עושה בעיות", ובחצי חיוך נפרד מהמגישה, אתה מבין שכאן לא תהיה הרמת גבה, לא תישמע אנחה וימשיכו למטבח הטלוויזיוני הבא. ככה מבשלים תודעה.
ימים רעים, רעים מאוד עוברים על החברה הישראלית בכלל, ועל התקשורת הישראלית בפרט. ההתגייסות הקולקטיבית להחריד להגן על הנרטיב שסיפר כל צד לעצמו, יוצרת עיוותים נוראיים.
הארץ רעדה. לפחות כך נראה היה מהתזזית והקצף על שפתיי השדרים בתיאור אירוע מיותר מאוד, מעצר למשך מספר שעות של אדם, שבמקרה הוא גם תא"ל במיל, כקץ הדמוקרטיה, כמדינת משטרה. מחדשות השעה שש בבוקר עד ליומיים שאחרי, עסקו באירוע הזה. כשהכתבים, בעיני עצמם, עיתונאים להשכיר, השחיזו מקלדתם ושפכו את מררתם על "הקיסר מבלפור", על אשתו ה..., על בנו חולה ה..., שכינו אותו היטלר, את בנו גבלס, את רעייתו הקיסרית, ואלו עוד הביטויים העדינים אל מול קריאות ההסתה הנוראיות ובהן קריאות לרצח והארץ דממה. איש לא צייץ, מגיש לא הרים גבה, מגישה לא נאנחה, הרגישות הסלקטיבית עבדה שעות נוספות.
אל מול העוול שנעשה לתא"ל אמיר השכל במעצר המיותר, נעשים עוולות יום יומיות שאינן זוכות לפרומיל מהפרסום לו זכה מעצר זה. אלמלא העיתונאי קלמן ליבסקינד, מאחרוני העיתונאים בתקשורת הישראלית, אשר העלה את סיפורו של ידידיה אפשטיין, הילד בן ה-14 שהותקף על-ידי אנשי החוק, בידיו ורגליו, שהושאר לילה שלם על ספסל בתחנת משטרה, שהוריו חיפשו אותו עד למחרת בבוקר, שנמנעו ממנו זכויות בסיסיות, הסיפור הזה היה נקבר, צולל אל תהומות הנשייה.
קלמן ליבסקינד לא ויתר, כמו דון קישוט, סיפר את הסיפור שוב ושוב עד אשר לא הותיר לשאר ערוצי הטלוויזיה ברירה והם נאלצו להתייחס אל הסיפור הקשה. כמו שכבר נאמר, תוך קביעה כי מדובר בפרובוקאטור וב "עושה בעיות סדרתי".
הרגישות הסלקטיבית לא נולדה היום, זרעיה נזרעו כבר לפני שני עשורים, כשילדות בתקופת ההינתקות וגירוש נזרקו ללא משפט לימים רבים בתאי מעצר, אנשי המוסר, אבירי זכויות האדם, הצדק והשלום לצד אנשי המשפט, לא זעקו עוול, לא זעקו משפח, כשתא"ל אחר, עם ציצית וכיפה, אפי איתם, נפצע באורח בינוני בהפגנה בעמונה, הארץ לא רעדה, הדגלים השחורים על קץ הדמוקרטיה לא הונפו. כשעוד תא"ל, קצין רפואה ראשי, פרופ' אריה אלדד הותקף קשות באותה הפגנה, השמיים לא נפלו, הארץ לא רעדה, גבות לא הורמו ואנחות מיוסרות לא נשמעו.
הרגישות הסלקטיבית היא אם כל חטאת, דין תא"ל כדין תא"ל, דין ילד כדין ילד, דין אחד לכולם, יחס אחד לכולם, יחס בררני מוביל לתהומות המפרידים בחברה הישראלית היום. חייבים לעצור זאת.
