עד לפני שנים ספורות הייתי מצויד בטלפון נייד "טיפש", נוקיה כלשהו עליו השלום. לאחר שקצה נפשי בצורך לטפל תדיר בספר הטלפונים שבמכשיר (הוצאת ישן מפני חדש) ולאחר פרוץ היישום וייז למציאות חיינו (יישום המביא אדם למחוז חפצו בחיסכון של זמן וכסף) הרהבתי עוז בנפשי ורכשתי טלפון "חכם" מתוצרת סין בעלות של ארבע מאות שקלים חדשים.
הטכנולוגיה והמהפכה התקשורתית מביאות תועלת ועל כך לית מאן דפליג, אלא שבאם נניח לה להשתלט על חיינו כי אז נהפוך כולנו באופן בלתי נמנע לעבדים לה, עבדים נרצעים יש לומר.
התבוננו סביבכם והיווכחו באמתות האמור. ברכבת, באוטובוסים, במעברי החציה, במרכול, במכונית תוך כדי נהיגה, בבתי הקפה וסביב השולחנות במסעדות, בבתי הכנסת (גם תוך כדי התפילה!!), בשיעורים, בחתונות ובשמחות ולהבדיל גם בהלוויות לא עלינו, בכל המקומות תמצאו את הבריות מחזיקות בידיהן את המכשיר הזה, או אולי נאמר "מוחזקות" בידי המכשיר הזה.
מי גיבור וישאיר את המכשיר בבית על המדף? מי בעל אופי ולא יענה לכל צלצול, יביט מיד בכל הודעה חדשה או התרעת ווצאפ? מי מבין הקוראים לא שמע מימיו את הטענה/נזיפה הנשנית וחוזרת בין כל בעלי המכשירים - "למה לא היית זמין"?!
הוסיפו על אלה את הרשתות החברתיות המשעבדות באופן ממכר את החברים בהן, את ה"ציוצים" הבלתי נגמרים "המחייבים" תגובה והתייחסות, את המעקב הפתולוגי אחר כל חידוש, אחר כל "פוסט", אחר כל תמונה חדשה המתפרסמת ואחר כל סרטון משעשע יותר או פחות, משכיל יותר או פחות ברשתות אלה - והרי לכם עבדות מסוג חדש, כזו אותה לא הכרנו בעבר.
אכזבה גלויה שלא להזכיר את מה שמכונה "סלפי" (צילום עצמי בעברית...). מחזה שכיח הוא לראות בני נוער, מבוגרים, אימהות, סבתות, פוחזים וריקים כמו גם נשואי פנים ומכובדים, כולם נוהגים בנוהג המשונה הזה של תיעוד הרגע בו אתה או חבריך הם המתועדים. למדוני לדעת שהומצא גם מקל ייעודי המרחיק את הנייד והמצלמה מהמצולם (העצמי) כדי פתיחת עדשה לצילום מיטבי. ובלא משים אחרים המתעדים את הרגע במצלמת הסלולרי בעצם מפסידים את הרגע.
זכור לי אירוע (שצולם) בו צעדו לעבר חתן צעיר אשתו וחמותו כשבידיהן עוגה חגיגית. חתן השמחה באיוולתו עסוק בתיעוד הכלה והחמות ורואה אותן דרך מסך המכשיר, זה בעוד חבריו צובאים ביחד עמו על המסך. אי-אפשר היה שלא להבחין באכזבה הגלויה שהייתה שפוכה על פני הכלה והחמות...
ובטרם סיכום אי-אפשי בלא לקונן על שינוי חיי החברה למשהו משונה, דיגיטלי ומנוכר. המקלדת מחליפה את לחיצת היד, האייקונים את מבע הפנים, הסרטונים את הריצות וההליכות המשותפות ואינספור ההודעות השונות את התקשורת הבין אישית והבלתי אמצעית. התוצאה - ריחוק חברתי (לא קורונאי...), חסרים רגשיים, בעיות תקשורת קשב וריכוז ועוד מרעין בישין.
עשו עם עצמכם, בעיקר עם ילדיכם, טובה גדולה והרחיקו ככל האפשר את המתכת והמסך, התוכנה והתקשורת משגרת היום. תהא זו הצלה (לא פחות) לנפש שוחרת טבעיות וחופש, כך גם יהא בזה משום שיקום הגוף, הכושר והבריאות.
במקום זום, סלולר, סקייפ, פייסבוק ווצאפ טוויטר, אינסטגראם והשד יודע מה עוד (שטרם הומצא) נזכה לראות שוב בע"ה ילדים נוסעים באוטובוס לפגוש את חבריהם, חברים מתארחים לסעודה או כוס קפה אצל מכריהם, תלמידים ותלמידות קשובים למוריהם, יהודים מאמינים מרוכזים בתפילה או בשיעור, חבר וחברה יושבים ומשוחחים על הספסל בגינה הציבורית ובכלל - עם בריא יותר החי בארצו בהגשמה ושמחת חיים.
חיים ממש הכוללים את הבל הגוף תחת חום המכשיר הנייד, את שרירי הרגלים המטיילות במקום עיניים תרות אחר גירוי חדש במסך, את לחיצת היד החמה והאיתנה במקום פרקי האצבעות המטיילות במיומנות עלי מקלדת, ואת החיבוק האנושי האמיץ במקום תחליפים מלאכותיים האמורים לספק קרבה מזויפת ומנכרת.
