קיצור השירות התגייסתי לצבא לעשרים ושישה חודשים (כנראה, מחזור הגיוס האחרון, שזכה לכך), והשתחחרתי (בלי "קבע דפוק") רק אחרי שלוש שנים, כיוון שבאמצע פרצה מלחמת ששת הימים, ושינתה את צורכי הצבא. קצת לא-נעים לשרת יותר מאשר חשבת...
מבוכה זו חסך צבאנו למתגייסי חודש יולי, בהודיעו להם, כי ייתכן, ששינויי חקיקה יחזירו את שירותם לשנתיים וחצי.
האומנם זקוק צבאנו לארבעת החודשים, שנגרעו משירות החובה של גברים? כנראה, לאור מגמות דמוגרפיות (כמות המתגייסים הצפויה בשנים הקרובות), התשובה חיובית, למרות שהייתי בודק את הנתונים שוב. משום מה כבר הרבה עשורים איני מאמין לנתוני הצבא. עם זאת, כפיית הקיצור (שיזם משרד האוצר) באמצעות חקיקה בכנסת, מבלי להתחשב בעמדת הצבא ובצרכיו, זו שערורייה.
בכל מקרה, הצבא יצטרך להוכיח לממשלה ולכנסת, שלא יוכל להתמודד עם האתגרים הרבים, הניצבים לפניו, בלא ביטול קיצור השירות, שנפל עליו (לא במפתיע), ואני מקווה, שזה ייעשה, שלא כדרכנו, בדיון אמיתי ללא כזבים וולא דמגוגיה. זו, דרך אגב, הזדמנות להיפטר מהרבה יחידות מיותרות בצבאנו, למשל, מפקדת קצין החינוך הראשי ותחנת גלי צה"ל, שכביכול כפופה לקצין החינוך הראשי. הצבא שמן מדי, וכפי שנאמר, "... וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ ..." (דברים ל"ב, פסוק ט"ו). הגיע הזמן לממש את הייעוד, צבא קטן וחכם, שישאף לניצחון ולא לכל מיני מלים נבובות, שהמציאו חוכמולוגים.
באותה ההזדמנות, יש לי שאלה - איפה הפמיניסטיות, שעושות בהתמדה כל מאמץ להרוס את צבאנו בשם השוויון? למה אינן תובעות, שגם בנות ישרתו 26 חודשים?! כנראה, קטונתי מלתפוס מה נקרא בעיניהן שוויון.
מי ישלם? הרשעת עיתונאי בהוצאת לשון הרע (דיבה) במדינת ישראל משמעותה, שהעיתונאי שיקר. אין בארצנו הרבה תקדימים להרשעת עיתונאים בסעיף הזה, כיוון שהמשפט מעייף, וההגנה האוטומטית של עיתונאי נגד תביעה בגין הוצאת לשון הרע הנה - "אמת דיברתי". ההגנה השנייה - "יש עניין לציבור בנושא". אם אחת מהשתיים נופלת, יורשע העיתונאי בהוצאת לשון הרע. יש בארצנו (לא כמו במדינות מתוקנות) כמה עיתונאים פעילים, כולל בכירים, שנושאים על גבם חטוטרת כזו (דיווח שקר!), שאינה נחשבת בתקשורת במקומותינו, כיוון שאמת אינה לפיד, שלאורו פועלת התקשורת הישראלית.
אחת המורשעות בהוצאת דיבה הנה הדס שטייף מגלי צה"ל, שבית המשפט המחוזי בתל אביב הקטין באחרונה את
הפיצויים שתצטרך לשלם לנתן זהבי על שפרסמה עליו לשון הרע. ואני, יש לי שאלה - מדוע ממשיך צבאנו להעסיק את שטייף, למרות שהורשעה בדיווח לא-אמת?! ועדיין פתוחה תביעת אפי נוה, מי שהיה ראש לשכת עורכי-הדין, נגד שטייף על שפרצה לטלפונים הניידים שלו.
עוד הרשעות באותו העניין - רונית פינצ'וק-אלט, שופטת בית המשפט השלום בתל אביב, פסקה, כי ידיעות אחרונות יפצה ב-105,000 שקל את תנועת "אם תרצו" ואת אודי טנא, דובר התנועה, בשל לשון הרע, שהוציאו העיתונאים רז שכניק, איתמר אייכנר וסימה קדמון.
איתמר לווין דיווח באתר הזה, כי הפרסומים, שבהם מדובר, עסקו במכתב, ששלחו במארס משפחות שכולות למירי רגב, שרת התרבות דאז, נגד השתתפות המדינה במימון סדרת הטלוויזיה "מגידו" על חייהם של מחבלים הכלואים בישראל; הכותבים הזדהו כ"פורום משפחות שכולות". לפי שכניק ואייכנר, נשלח המכתב בידי "אם תרצו", וגרם לכעס ב"פורום המשפחות השכולות", שהתנער ממנו.
קדמון טענה, כי המדובר במכתב מדומה, שהמציא טנא. התנועה וטנא טענו, כי טנא רק סייע לכותבי המכתב להעבירו לתקשורת, ולתנועה לא היה כל חלק בו. פינצ'וק-אלט קבעה: "בשני הפרסומים מופיעות עובדות נטענות אשר אינן אמת, ואשר אדם סביר הקורא אותן, ייתן להן פרשנות, המביאה לבוז ושנאה כלפי התובעים". הידיעה של שכניק ושל אייכנר גורמת לקורא לחשוב, כי "רק תרצו" עשתה שימוש פסול בשמו של פורום המשפחות השכולות, כאשר קיים קונצנזוס בחברה הישראלית ולפיו אין עושים שימוש פוליטי בשכול.
הפרסום של קדמון חמור יותר, שכן הוא בא לאחר ש'אם תרצו' וטנא פנו ל'ידיעות אחרונות', והעיתון אף הוסיף את תגובתם לידיעה ב-ynet. מעדות שכניק עולה, כי לא פעל די הצורך כדי לבדוק את העובדות, ובעיקר - לא ביקש את תגובת 'אם תרצו'". השופטת דחתה את טענת קדמון, כי מאמרה מהווה הבעת דעה. לדעתה, ביקורת קדמון על התנועה אינה אמת, ומבוססת על עובדות לא נכונות, ודחתה את טענת קדמון, ש"אם תרצו" שמו בפניה מכשול, והיא נפלה בו.
"אם תרצו" וטנא תבעו פיצוי של 100,000 שקל כל אחד. השופטת פסקה פיצוי של 70,000 שקל לטנא ושל 35,000 שקל לתנועה והוצאות בסך 20,000 שקל לשניהם. כלומר, הנה עוד שלושה עיתונאים, שלא דיווחו אמת, ולמרות זאת ימשיכו לדווח ולפרש בתקשורת הישראלית.
תוספת 1 יעקב צור הוסיף פרטים על מעצר בני-הערובה היהודיים (שאחד מהם היה הלל, אביו) בידי הבריטים לאחר קום המדינה, שסיפרתי עליו בטורי האחרון. "העצורים המדוברים לא הוחזקו על הכרמל, אלא בבסיס בריטי בבת-גלים, צמוד לנמל, שממנו פינו את הציוד הצבאי הבריטי. הם לא שוחררו מיד, אלא הוחזקו שם, בתנאים קשים, עד היום האחרון לנוכחות הבריטית בארץ, 29 ביוני 1948.
לעניין סיבת החזקתם: אחרי שכל שאר העצורים שוחררו, עם הכרזת המדינה, ממחנה המעצר בעתלית (לשם רוכזו כל העצורים והאסירים היהודיים בתחילת 1948), היו סברות שונות. האחת, כמו שציינת, שהם (שישה אנשי אצ"ל ושישה אנשי לח"י) הוחזקו כבני-ערובה. סברה אחרת גרסה, שהבריטים התכוונו להגלותם מהארץ, כדי להעמידם לדין על "פשעים", שטרם נחקרו סופית. חמישה מהם היו מנתניה, ונחשדו בקשר לתליית שני הסרג'נטים הבריטיים.
יש בידי מכתב מהמפקד הצבאי הבריטי, שנותר עדיין בארץ, שניסה להרגיע את חששות המשפחות, והבטיח, שלא יוגלו מהארץ". מאמר מקיף של יעקב צור על הפרשה פורסם בחוברת 260 של "עת-מול", בטאון יד בן-צבי.
תוספת 2 במאמרי על מלחמת קוריאה הזכרתי את סלילת השדה בצפון רעננה. ד"ר דני אשר כתב לי את הדברים האלה: "שנים ניסיתי לברר מה הרקע לשדה הזנוח שמעולם לא הושלם. לאחרונה מצאתי בספרו של אל"ם יואש (צ'אטו) צידון את הפתרון לסוגיה. וכך כותב צ'אטו: 'ב-1952 הייתה ברית בגדד בתהליך התגבשות, והיוותה מקור לדאגה חמורה לבן-גוריון. הוא פתח במאמצים לפתות את ארצות-הברית לבוא בברית נפרדת עם ישראל. במסגרת מאמציו, הציע בן-גוריון לבנות בסיס גדול לאמריקנים ליד נתניה, שיקלוט את המפציצים החדישים B-47 - בעלי שישה מנועי סילון. מכאן היה ל-B-47 טווח סביר לאיים על ברית-המועצות'.
צ'אטו הוסיף, 'בהתחלה נסללה מדרום-מזרח לנתניה התשתית למסלול תעופה ענקי במושגינו דאז, אשר אילו הופעל להנחתת מטוסי סילון, הייתה הגישה הסופית אליו מעל שטח ירדן, הרחוקה רק חמישה עד שבעה קילומטרים מהמסלול. [הוא] נקרא בפינו, 'המסלול האדום' משום שעל-פי פקודה, שקיבלו כל טייסי החיל, הוא היה אסור לנחיתה אפילו בתנאי חירום... ברית בגדד הייתה נפל, ו'המסלול האדום' ננטש". השדה אכן ננטש, אך המודיעין הירדני, שאיתר את בניית השדה, לא עקב כיאות, לא חש בנטישה ולא מחק את השדה מרשימת המטרות שלו. ריבוי הגיחות של מטוסי חיל-האוויר, שצללו לעבר מתקן האימונים של הנ"מ בשדה-התעופה בהרצליה, הטעה אותו, ככל הנראה, לחשוב כי השדה חי ופעיל".
משתוללים הסיפור על המסיבה הפרועה, שערכה בביתה של ניצב-משנה מירי פלד בשכונת נווה עמל בהרצליה, תוך הפרות תקנות הקורונה ותוך השמעת רעש רב, שהציק לשכניה בשבת, הנו רק אחד מעשרות סיפורים, שמביאה התקשורת בלי הרף על השתוללות המשטרה ואנשיה; ואין לזה סוף.
לא רק שהמשטרה אינה מתפקדת. כלומר, אינה מגינה על הסדר הציבורי ועל רכוש האזרחים, אלא שהיא מתגלה מפעם לפעם כאויבת הציבור, שמתנכלת לו על ימין ועל שמאל. השתוללות השוטרים עולה לנו, משלמי המִסים, כסף רב. הציבור תבע בשנים 2019-2018 471 מיליוני שקל פיצויים מהמשטרה בגין התנהגות פסולה של שוטרים (אחת העילות המרכזיות - שימוש בכוח), אך בתי-המשפט הקטינו את הפיצויים לכדי 12,609,096 שקל. וכמובן, הכל מכיסינו ולא מכיס השוטרים ומפקדיהם. כל זאת - כיוון שאין פיקוח על המשטרה.